ועדה לפי הזמנה?

סעיף 15 לחוק ועדות חקירה מטיל חובה, על יו"ר הוועדה, לשלוח מכתבי אזהרה לכל אותם אלו העלולים להיפגע ממסקנות הוועדה (החוק קובע הגנות נוספות לאותם מוזהרים - זכות עיון בראיות הרלוונטיות, הזכות להיות מיוצג ע"י עו"ד בפני הוועדה, וכן, הזכות לחקור עדים).

ההיגיון בבסיס החוק הוא פשוט - כל אדם שעשוי להיפגע ממסקנות הוועדה, מן הראוי שיוזהר מראש, וע"י כך תינתן לו ההזדמנות הראויה להתגונן ולהיערך לקראת הבאות.

נשמע פשוט וברור? ממש לא! הדברים אמורים ומתייחסים לוועדת חקירה ממלכתית. זוכרים? אותה ועדה שראש הממשלה כל כך התנגד להקמתה לאחר המלחמה. בסופו של דבר הוא אכן הצליח למנוע את הקמתה. במקומה הוקמה ועדת בדיקה ממשלתית. מה ההבדל אתם שואלים? ההבדל הוא עצום. לא לחינם נעמד ראש הממשלה על רגליו האחוריות ועשה ככל יכולתו, על-מנת שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית. ועדת חקירה ממלכתית מחויבת אומנם בכל אותם צעדים שהוזכרו מקודם (כגון שליחת מכתבי האזהרה), אך מנגד, השיניים שלה חדות ביותר. עד היום, לא היתה ועדת חקירה ממלכתית אחת שמסקנותיה זכו להתעלמות מצד הממשלה.

לעומתה, ועדת בדיקה ממשלתית נהנית ממעמד נחות בהרבה. אין חובה לפרסם את מסקנותיה לציבור הרחב. כמו כן, הגורם הממנה נהנה משיקול דעת רחב בהרבה, בכל הקשור לאימוץ מסקנותיה.

אסור לשכוח - היה זה ראש הממשלה שרצה ועדה חסרת שיניים, מבחינה משפטית. מותר להניח שהוא לא צפה, עד הסוף, את רצף השתלשלות האירועים. סביר להניח שבדמיונו הוא ראה את הוועדה נשכחת בפינה חשוכה, ללא כל סיקור תקשורתי ועניין ציבורי. ובכן, אהוד, טעית!

הציבור לא שכח והתקשורת לא בחרה להתעלם. ככל שהזמן חלף, חלחלה ההבנה שאותו תסריט (רצוי מבחינתו) לא עומד להתממש. עכשיו, לאחר דוח הביניים, כשהוועדה נראית מפחידה ומאיימת בהרבה, צצים ועולים טיעונים בדבר כללי הצדק הטבעי. לפתע נשמעות דרישות בדבר מתן אפשרות, לנפגעים העתידיים ממסקנות הוועדה, להתכונן ולהיערך. הקול קול ועדת בדיקה ממשלתית והידיים הם ידיי ועדת חקירה ממלכתית. יכול להיות שראש הממשלה יוכיח שכן ניתן לאחוז את המקל משני קצותיו? כולי תקווה שלא.

תהליך הכרסום בסמכותה של הוועדה נמצא בעיצומו. זה התחיל בשליחת שליחים, על-מנת שיעתרו לבג"M, כדי שזה יחייב את הוועדה לשלוח מכתבי אזהרה (העתירה שהוגשה ע"י הסנגורית הצבאית הראשית). זה נמשך בדרישה החצופה, של ראש הממשלה, לקבל לידיו את כל הפרוטוקולים של העדים שהופיעו בפני הוועדה (כדי שיוכל להחליט האם הוא מעוניין להעיד בשנית בפני הוועדה).

ראש הממשלה פועל במרץ רב בשני מישורים. מישור אחד מכוון להשגת דחייה, ארוכה ככל האפשר, של הדוח הסופי (והקטלני מבחינתו). אם דרישתו לשליחת מכתבי אזהרה אכן תתקבל, יתעכבו מסקנות הוועדה בשנה, לפחות - שזה, פחות או יותר, מקביל לאורגזמה משולשת, מבחינתו של ראש הממשלה. המישור השני (והמשלים) מיועד להכשרת השטח לטשטוש והתעלמות ממסקנות הוועדה (לכשיפורסמו).

יש לקוות שכל אותם גורמים, האמונים על שמירת מעמדם ויציבותם של מוסדות השלטון, יצליחו לשלב ידיים, במאמץ למנוע את מה שנראה כמו חלומו הרטוב של ראש הממשלה, וחלום הבלהות שלנו.

לסיום, מספר מילים בנוגע לחברי הוועדה. בתחילת דרכה, זכתה הוועדה להשמצות, כמעט, מכל כיוון אפשרי. "קשישים עייפים", "גמלאי וינוגרד", "מנותקים", היו רק חלק מהכינויים שהוטחו לעברם. עם הזמן התברר שהמציאות שונה לחלוטין. הוועדה הוכיחה, לא פעם ולא פעמיים, שהיא יודעת לעמוד על שלה. כך היה בעתירות לבג"M, בעניין דרישתה של ח"כ גלאון לפרסם את הפרוטוקולים. כך גם היה מול המכתבים הזועמים של הסנגורית הצבאית, בעניין מכתבי האזהרה. כך נהגה הוועדה גם בתגובה למכתביו של עו"ד אלי זהר (בשמו של ראש הממשלה), בעניין קבלת הפרוטוקולים של העדויות לידיו.

מי יודע, אולי בסופו של יום כולנו עוד נקום ונודה שטעינו. אולי הספדנו את הוועדה בטרם עת. אולי, דווקא בגלל שכה המעטנו בערכה ובחשיבותה, היא חשפה לפתע את שיניה. דבר אחד בטוח - ראש הממשלה לא ישכח אותה עוד זמן רב.