על סדרי עדיפויות

כל מי שחשב שחותמת גומי זהו חפץ המשמש פקידים שונים בעבודתם, ראוי לו שיעיין בפרוטוקולים של העדים שהופיעו מול חברי ועדת וינוגרד. הוא ימצא שם הגדרה שונה לחלוטין.

כך, לדוגמא, ניתן ללמוד מתוך דבריו של הנשיא (השר דאז) שמעון פרס. לדבריו, אילו הדברים היו תלויים בו, לא היה נכנס כלל למלחמה. טיעון מעניין... אם כן, במי הדברים היו תלויים? בשחקני נבחרת ישראל בכדורגל?

רוצים טעימה נוספת? בבקשה! להערכתו של פרס, הצבא כלל לא היה ערוך למלחמה בלבנון. לטענתו, הוא חשב כי "הצבא נכנס למלחמה הזאת עייף." בואו נקרא את הדברים פעם נוספת - להערכת כבוד הנשיא, הצבא לא היה ערוך למלחמה. במילים אחרות, פרס הצביע בעד מלחמה, כשהצבא אשר אמור לבצע אותה אינו ערוך לכך (לשיטת פרס). אה, כמובן, אל תשכחו שאם זה היה תלוי בו, הוא כלל לא היה יוצא להילחם. המילה שרובכם מחפשים עכשיו, על-מנת לסכם את מה שנכתב בשורות האחרונות, היא שערורייה! אין מילים! וזה עוד מפיו של הוותיק והמנוסה שבמקבלי ההחלטות. חכו לעדות הבאה - זה עוד משתפר...

בין נשיקה לנשיקה, המשנה לראש הממשלה, השר חיים רמון (שר המשפטים דאז) גם השתתף בישיבות הממשלה והקבינט. ניתן לראות, מעדותו בפני הוועדה, שמדובר באיש היודע חברות מהי. ערך החברות הוא חשוב וראוי, אך נראה שהשר רמון הפך אותו לערך היחיד. אין דרך אחרת לפרש את הדברים שאמר לחברי הוועדה. רמון לא התבייש להכריז כי תמך במהלך הקרקעי, של הימים האחרונים, למרות התנגדותו העקרונית למהלך. כל זאת, רק כדי לתת גיבוי לראש הממשלה. לדבריו, "חוסר גיבוי לראש ממשלה שעומד בראש מערכה מדינית, היא בעיה מאוד קשה."

בהמשך דבריו הוא מוסיף כי "...שאני חשבתי שזאת תהיה פגיעה קשה בסמכותו וביכולתו להנהיג בעת מלחמה, אם יהיה אפילו מיעוט גדול בממשלה שמתנגד." אוי לאוזניים ששומעות!

רמון אף הגדיל והוסיף, כי להערכתו היו צפויים ליפול בין 200 ל-250 חיילים, באותו מהלך מלחמתי של הימים האחרונים. "וזה היה נורא בעיני." טוב, כנראה לא נורא מספיק...

עכשיו בואו נכניס את הנתונים למשוואה - גיבוי לראש הממשלה בעת מלחמה אל מול 200-250 חיילים הרוגים. ברשותכם, אני אקח לרגע הפסקה קלה ואלך להקיא.

גילוי מדהים נוסף, העולה מעדותו של רמון, היא דרך קבלת ההחלטות בקבינט. לדבריו, ההחלטות נכתבות עוד לפני שהישיבה מסתיימת. "ראש הממשלה בא עם החלטה, הוא נותן לכל השרים לדבר, הוא בסוף קורא את ההחלטה, שלא נכתבה בזמן הישיבה." נשאלת השאלה - בשביל מה צריך לכנס ישיבות קבינט? לא חבל על הכיבוד והשתייה שמתבזבזים שם? במקום לכנס את הקבינט, ניתן היה לכנס את חברי איגוד הכדורסל ולהקריא בפניהם את ההחלטה. הרי אפקטיביות הישיבה זהה בשני המקרים. לפחות חברי איגוד הכדורסל מיומנים בכינוס ישיבות על כלום. תנו למקצוענים לעשות את העבודה!

עדות נוספת, שנותנת אפשרות לראות מי הם האנשים המנהלים את המדינה, היא עדותה של השרה ציפי לבני. לא במקרה אנו זוכרים את אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ כאחראים העיקריים לכישלון הצורב במלחמה. הם אכן ראויים להיזכר ככאלה. אך עד היום לא נשאלה השאלה הבאה - איך יוצאת השרה לבני מהמלחמה הזו? הרי לא מדובר בעוד שרה זוטרה. מדובר בשרת החוץ. זו שאמורה להוביל את המהלך המדיני. זו שאמורה להתוות מדיניות ולהיות במוקד קבלת ההחלטות (ביחד עם ראש הממשלה ושר הביטחון). איך זה שלא דבק בה רבב כלשהו מכישלון המלחמה? התשובה מאוד פשוטה. היא פשוט לא היתה שם. אמנם, מבחינה פורמאלית, היא כיהנה כשרת החוץ, אולם, בפועל היא לא נטלה שום חלק בניהול המלחמה. עדותה בפני ועדת וינוגרד מהווה ראיה טובה לכך.

בעדותה, תיארה לבני את השתלשלות האירועים בתקופת המלחמה. היא מתארת איך היא ניסתה "באומץ" להיפגש עם ראש הממשלה, בימים הראשונים למלחמה. היא מסבירה איך ניסתה להשפיע עליו ללכת בכיוון המדיני ולא הצבאי. היא מקוננת על כך שהרושם שקיבלה היה שמדובר במבצע צבאי של יום וחצי ולא יותר מזה. היא מתחננת למעט אמפטיה, לאחר שתיארה בעיניים דומעות, איך ראש הממשלה לא הקשיב לה באחת הישיבות. איך הוא דיבר עם הרמטכ"ל בזמן שהיא נשאה דברים, כשכל מה שהיא מבקשת זה לזכות במעט תשומת לב מצידו.

מדבריה ניתן (בטעות) לחשוב שמדובר באזרחית מן השורה, המבקשת להיפגש עם ראש הממשלה. מדובר בשרת החוץ של מדינת ישראל, בממלאת מקומו! האישיות הפוליטית השנייה בחשיבותה, לאחר ראש הממשלה. והיא זו שבסופו של יום הולכת למורה וינוגרד ומתבכיינת על כך ששאר הילדים לא נותנים גם לה לשחק! אלו הם שריך ישראל...