בין אברהם וא"י לבין תרח וחרן

פרשת השבוע, פרשת "לך - לך" המונה קכ"ו פסוקים [וסימנך: "וכל אנשי ביתו ... נמלו איתו"] היא אחת משלוש הפרשיות שב"ספר בראשית הכוללות את שלוש המצוות הראשונות [מתוך תרי"ג המצוות], כדלהלן: ב"בראשית" - מצוות "פריה ורביה", ב"לך לך" - מצוות "המילה" וב"וישלח" - מצוות לא תעשה "איסור אכילת גיד הנשה".

בתחילתה של הפרשה התורה מספרת שאברהם [וגם שרה, שהרי "שרה שקולה לאברהם", עפ"י "מדרש גם"] מצווה ע"י הקב"ה באמירה חד-משמעית, הגם שתוצאות ההליכה תשתלמנה בסופו של דבר לאברהם, כעדותה של התורה [פרק י"ב, פסוקים א' - ג']: "לך לך ["לך" - "להנאתך ולטובתך", רש"י על אתר] מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראך: ואעשך לגוי (=עם) גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה: ואברכה - מברכיך, ומקללך - אאור (=אקלל), ונברכו בך כל משפחות האדמה".

האם אברהם ושרה היו "האנשים הראשונים בעולם", כפי שטוענים רבים מן הדרשנים, שעזבו את כור מחצבתם, את אור [=עיר חשובה בתקופה הקדומה ואשר שימשה כמרכז מדיני/ממלכתי של הממלכה השומרית] שבחבל כשדים, כאשר מגמת פניהם ויעד הליכתם היו אל "ארץ כנען", הלוא היא - ארץ ישראל, ובכך הם "קונים את עולמם" ונכנסים לתוך "הפנתיאון הלאומי הנצחי" של עם ישראל לדורותיו? האם הליכתם של אברהם ושרה יחד "עם הנפש אשר עשו בחרן", במסירות נפש שלא תאמן, הליכה לא פשוטה ולא קלה כלל וכלל [שהרי "אברהם ופמלייתו" הלכו רגלית כ-1600 ק"מ בקירוב] היא שגרמה במישרין והיא שהביאה את אברהם ושרה לשאת בתואר הנכסף של "אבי ואם האומה העברית/היהודית" כהגדרתו של הנביא [ישעיה נ"א, ב']: "הביטו אל אברהם - אביכם, ואל שרה - תחוללכם"?!

כמענה על שאלות אלה ודומיהן רבו הדרשות ורבו התירוצים. נהרא נהרא ופשטיה. במאמר זה אשתדל אנכי, "הצעיר באלפי ישראל" להוסיף תירוץ שאת בסיסו שמעתי לפני מספר שנים, בעת ששימשנו "כמורים שליחים" בעיר מלבורן דביבשת אוסטרליה, מפי ידי"ן וחברי, הרב אליעזר מושקוביץ' הי"ו, רבה של קהילת "טורק", כדלקמן - עפ"י סדרן של הפרשיות, תרח, אביהם של אברהם, נחור והרן, היה הראשון אשר לאחר מות בנו הרן, יזם את יציאת משפחתו מאור כשדים "ללכת ארצה (=לארץ) כנען", והתורה אף מעידה על כך במפורש, בסוף פרשת נח [פרק י"א, פסוקים כ"ו - ל"ב]: "ויחי תרח... ויולד את אברם (=אברהם), את נחור ואת הרן": ... וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו, באור כשדים: ... ויקח תרח את אברם בנו, ואת לוט בן הרן... ואת שרי (=שרה) כלתו... ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן, וישבו שם".

ניתן לשער, ש"הרהורי תשובה" עלו בראשו של תרח כאשר ראה את "נצחונו" של אברהם נגד נמרוד ואליליו ובעקבות "מותו של הרן" שנגרם בכך שהרן הצהיר בגלוי שהוא "בצדו של אברהם" [עפ"י המדרשים]. תרח, כנראה, החליט שמקום מגוריו לא יהיה יותר באור כשדים הפגאנית, האלילית ומגמת פניו היא "ארצה כנען", בבחינת: "משנה מקום, משנה מזל" [ואין מזל, אלא - ראשי התיבות של: משנה זוית (ראיה) להקב"ה].

אולם, במחצית הדרך, כשתרח ובני ביתו מגיעים לעיר חרן, הוא "משנה כוון" ו"חוזר" להשקפת עולמו "מקדמא דנא". תרח מתמקם בחרן ומשתלב בחיים הפגאניים והאליליים, כעדותה של התורה: "וישבו שם"! העיר חרן, מלבד היותה "מרכז מדיני וכלכלי" חשוב בתקופה הקדומה היא שימשה בעיקר כ"מרכז דתי חשוב ומפורסם". [עדות לכך נמצאו בלוחות אשוריים עתיקים מן המאה ה-19 לפני הספירה: "מלכי זלמקום כרתו ברית עם ראשי בני ימינ במקדש האל, סין (=אל מיסופוטומי ששימש כאל הירח, אל הלבנה) בחרן]. תרח, מת ונקבר בחרן כפי שנאמר מפורשות בסוף פרשת "נח". תרח, מעולם לא יצא מחרן! תרתי משמע! הוא לא יצא פיזית מחרן והמשיך אל "הארץ המובטחת" ולא יצא מהשקפת העולם החרנית. תרח, עצר ולא השלים את משימת חייו "משימת הקודש". לתרח "נגמר הכוח" בדרך "העולה בית אל". חשקו, מאוויו ורצונותיו נעצרו בחרן.

לא כן, אברהם ושרה!. על אף התעכבות של מספר שנים בחרן וסביר שעשו זאת מחמת "מצוות כיבוד הורים", לא הפסיקו לרגע להפיץ את האמונה ב"אלוהי השמיים והארץ" נגד "הזרם המרכזי" שהיה בעל השקפת עולם אלילי כפי שהתורה מעידה [פרק י"ב פסוק ה']: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" ורש"י על אתר מוסיף בהסתמך על המדרשים: "מלמד, שהכניסן (אברהם) תחת כנפי השכינה. אברהם - מגייר את האנשים ושרה - מגיירת את הנשים".

ומיד, לאחר מותו של תרח, על-פי "סדרן של פסוקי התורה" [או: לפני מותו של תרח, עפ"י פירושו של רש"י בהסתמך על המדרשים] הם "התקפלו" מן העיר הפגאנית, האלילית כאשר מגמת פניהם ויעדם העיקרי, היא ארצו הנבחרת והמובחרת של הקב"ה, ארץ הקדושה והטוהר, הארץ המובטחת, הלוא היא - ארץ ישראל. אברהם ושרה השלימו את משימתם הרוחנית/ההיסטורית ועל כן, זכו הם להיקרא: "אבי ואם האומה הישראלית/היהודית".