מדוע רכוש קורבנות השואה אינו מוחזר

במשך עשרות שנים, היתה שאלת השבת רכושם של יהודי פולין תיאורטית בלבד. פה ושם היו כמה הצלחות נקודתיות, אבל ככלל - המשטר הקומוניסטי לא היה מוכן לדון בנושא. משא-ומתן של ממש התאפשר רק לאחר נפילת המשטר ב-1989, בעקבות פעילותה של תנועת "סולידריות" בראשותו של לך ולנסה. אלא שגם מאז ההצלחות מועטות מאוד, בשל שתי סיבות: קשיים בצד הפולני וקשיים בצד היהודי.

חשוב לומר כבר בתחילת הדברים, שמדובר בהרבה מאוד נכסים. רשימה שהרכיב הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש (איל"ר) מונה 6,000 נכסים קהילתיים בכל רחבי פולין - בתי כנסת, בתי ספר, ישיבות, מקוואות, בתי קהילה, בתי קברות ועוד ועוד. איש אינו יודע בכמה רכוש פרטי מדובר, אבל ודאי שאלו הם עשרות אלפי נכסים נוספים. די בכך שכל נכס יהיה שווה רק כמה מאות אלפי דולרים - ולפנינו רכוש בשווי עתק של מיליארדים. היקפים אלו יש בהם כדי להסביר את הבעייתיות הקשה אותה נתאר בפרק זה.

גורד שחקים במקום בית הכנסת

תחילה - כמה דוגמאות בולטות בוורשה. רחוב סולידריות הוא אחד הצירים המרכזיים החוצים את ורשה ממזרח למערב. לא הרחק ממפגש רחוב סולידריות עם רחוב יוחנן פאולוס השני (הציר העיקרי צפון-דרום), שוכן רחוב כרמליצקה. הכניסה לכרמלציקה מסולידריות היא בגרם מדרגות, הסמוך לכנסייה שבזמן השואה שימשה את המומרים שנכלאו בגטו, מול תיאטרון "פמינה" - אשר פעל בגטו באותו שם. הכניסה לבתים בחלקו הדרומי של הרחוב היא במדרגות מעל מפלס הכביש. הסיבה: הם נבנו מיד לאחר המלחמה על עיי החורבות של הגטו, כאשר לא היה זמן לפנותן. במילים אחרות: אם מישהו יחפור יום אחד מתחת לבתים הללו, הוא יגלה את שרידי הגטו ואולי גם מסמכים שהוטמנו שם ערב המרד. מי יודע - אולי החלק החסר של ארכיון "עונג שבת" נמצא ממש מתחת לרגלי ההולכים ברחוב זה. במפגש של רחוב סולידריות עם רחוב מרשלקובסקה ניצב "גורד השחקים הכחול" - גורד השחקים המודרני הראשון שהוקם בוורשה.

הבנין, הבולט למרחקים בזכוכית הכחולה המצפה אותו מכל עבריו ובשלט הענק של חברת סוני המוצב בראשו, ניצב במקום בו עמד בית הכנסת הגדול של רחוב טלומצקה, אותו הורה הגנרל יירגן שטרופ לפוצץ לאחר דיכוי המרד, כסמל לכך שאכן אין עוד רובע מגורים יהודי בוורשה. בניית המגדל - וזוהי עובדה מוכחת הידועה היטב בוורשה - נמשכה שנים רבות מעבר למתוכנן ונתקלה בקשיים רבים. בוורשה החלו לומר במלוא הרצינות, שהבנין מקולל ויישאר כזה, משום שהוא נבנה על חורבות בית הכנסת. לבסוף הגיעו היזמים והעיריה (שמשרדיה שוכנים מול המגדל, מעברו השני של רחוב מרשלקובסקה) למסקנה, שחייבים לפצות איכשהו את העם היהודי. המכון ההיסטורי היהודי, הנמצא ברחוב טלומצקה בבנין בו שכנה ערב השואה הספרייה היהודית הגדולה, קיבל אולם כנסים בקומת הביניים של המגדל הכחול.

בפינה מוצנעת בקירו הצפוני של המגדל, מול המכון ההיסטורי, נקבע לוח שרק מי שמחפש אותו מצליח לראות אותו. הלוח מנציח את העובדה שכאן עמד בית הכנסת הגדול - בדומה ללוחות שהוצבו על עשרות בניינים אחרים בעיר, הניצבים על אתריהם של מבנים היסטוריים. באזור ארמון התרבות ניצב בית היתומים של יאנוש קורצ'אק, ברחוב סליסקה 9, לפני שהועבר לרחוב קרוכמלנה 92. הכתובת האחרונה היא כיום בית מספר 6 ברחוב יקרוטובסקה, בחזיתו ניצב פסלו של קורצ'אק. מכאן יצאו הילדים, וקורצ'אק בראשם, בדרכם האחרונה לאומשלגפלאץ ומשם לטרבלינקה ב-6 באוגוסט 1942, עם תחילת הגירוש הגדול. הבניין משמש כעת כבית ספר ממשלתי.

בית החולים היהודי לילדים תפס בלוק שלם בין רחוב שיינה 60 לבין רחוב סליסקה 55. הוא הוקם בשנים 1878-1876 במימונם של מאיר ברנסון ובתו פאולינה, מעשירי הקהילה היהודית בוורשה. לאחר חיסול הגטו הקטן בספטמבר 1942, הועבר הבנין לרשות מרפאת הילדים של אוניברסיטת ורשה. לאחר המלחמה שכנו כאן משרדי הקהילה היהודית, וב-1952 שיכנה בו העיריה את בית החולים לילדים נכים - תפקיד אותו הוא ממלא עד היום. בית חולים אחר, שהקימה הקהילה היהודית האורתודוכסית בוורשה, שכן ברחוב צייסטה. כיום זהו בית החולים "וולסקי" ברחוב קספרזקה 17.

מוסדות הקהילה היהודית הקטנה של ורשה מתרכזים כיום בשני בניינים ברחוב טווארדה: בית הכנסת נוז'יק ובניין הקהילה. לא הרחק ממוסדות אלו ומהתיאטרון היהודי הסמוך, נמצאים כמה בתים פרטיים שהצליחו לשרוד את המלחמה והמרד, ברחוב פרוזנה וסביבתו. קרוב לוודאי, שבתים אלו היו בבעלות יהודית. עיריית ורשה מדברת כעת על שיקומם, שכן המיקום של האזור כיום הוא מעולה - קרוב מאוד למרכזי העסקים והתיירות ההולכים ומתפתחים בקצב מואץ מזה כעשור.

הפנימייה בה למד מנחם בגין

לעומת זאת, לא שרדו בתים שהיו בליבו של הגטו, האזור בו התנהלו הקרבות הקשים ביותר. מסביב לכיכר בה ניצבת אנדרטת לוחמי הגטו, נבנו לאחר השואה שיכונים קומוניסטיים אופיניים - בתים ענקיים וחד-גוניים, שבכל אחד מהם חיות עשרות משפחות. רחובות בסביבה מנציחים שניים מבניה היהודים הבולטים של ורשה: לודוויג זמנהוף (זכה לרחוב על שמו ולרחוב נוסף על שם שפת האספרנטו שהמציא) ומרדכי אנילביץ'. הבונקר של אנילביץ' ברחוב מילא הוא כיום תלולית עפר, ממנה ניתן לראות היטב את הבניינים שהוקמו על חורבות בתי היהודים. בתים אחרים שהיו בבעלות יהודית שרדו בעברו השני של נהר הוויסלה, ברובע פראגה, בו ישבו רבים מיהודי ורשה לפני השואה.

חלק מהבתים נמצאים במצב עלוב ואולי אפילו מסוכן, מה שמעורר את השאלה האם כדאי בכלל (מבחינה כלכלית) לטרוח ולנסות לקבל אותם חזרה. בפראגה יש גם מבני ציבור יהודיים, שהבולט בהם משמש כיום כתיאטרון בובות. זהו מרכז החינוך שהקימה משפחת ברנסון ערב מלחמת העולם הראשונה ברחוב יגלנוסקה 20. אין כל ספק בנוגע לזיהויו של מבנה זה, שכן לוח הנצחה למשפחת הנדבנים מוצב עד היום בחזית הבנין. באותה שכונה נמצא מלון "פוליס", ברחוב סיירקווקייגו 7. הבניין הוקם ב-1926 ושימש לפני השואה כפנימייה לסטודנטים יהודים, שביניהם היה מנחם בגין. די בדוגמאות אלו כדי להדגים עד כמה הרכוש בו מדובר הוא רב היקף מצד אחד, ועד כמה קשה יהיה להשיבו לידיים יהודיות מצד שני.

האם רשאי העם היהודי לבוא ולדרוש שילדים פולנים נכים יפונו ממה שהיה בית החולים היהודי? האם רשאית עיריית ורשה להמשיך ולהשתמש באותו בית חולים כאילו היא עצמה הקימה אותו? איזה פיצוי מגיע על השימוש במגרש של בית הכנסת הגדול ומי אמור לקבל אותו? מה דינם של הדיירים המתגוררים מזה שנים בבתים המטים לנפול ברובע פראגה? האם יש מקום לדרוש לחפור מתחת לרחוב כרמליצקה כדי לחשוף את שרידי הגטו, ואם כן - מה יהיה על דיירי הרחוב? לפני שמנסים לתת תשובות מעשיות לכל הבעיות הללו - וכבר כעת נאמר שלחלקן הגדול אין תשובות מעשיות - צריך לקבוע את העקרונות: מה חוזר, כיצד חוזר ולמי חוזר. כאן נכנסות לתמונה הבעיות הקשורות הן לצד הפולני והן לצד היהודי של המשא-ומתן.

מדוע לא כדאי לפולנים להחזיר

המערכת הפוליטית הפולנית לא נהנתה בעשור האחרון מעודף יציבות, בלשון המעטה. הבחירות רדפו זו את זו, והממשלות התחלפו בקצב מהיר. לא תמיד יושם העיקרון של המשכיות שלטונית, האומר שהתחייבות שנטלה על עצמה הממשלה הקודמת חלה גם על הממשלה הנוכחית. הדבר נבע הן מהעדר מסורת דמוקרטית בפולין מזה שלושה דורות, והן מכך שאין להתעלם מהעובדה שלממשלות שונות יש דעות שונות וסדרי עדיפויות שונים. היו גם בעיות במישור הפרסונלי: נניח שהכרת את השר או הפקיד האחראי להשבת הרכוש, יצרת עימו קשרי עבודה והכנסת אותו לסבך השאלות הנוגעות לרכוש היהודי - ואז הוא מתחלף ויש להתחיל את הכל מההתחלה.

במצב זה, מובן שקשה לדבר על מדיניות פולנית אחידה לאורך שנות התשעים, אם כי ניתן בכל זאת להצביע על שני קווים מרכזיים שנותרו פחות או יותר ללא שינוי: ההכרה בכך שחייבים להחזיר רכוש פרטי מולאם, והעמידה על כך שהרכוש היהודי יטופל בצורה שווה לטיפול ביתר הרכוש. מבחינה כלכלית ומשפטית, העיקרון של השבת רכוש מולאם כלל אינו פשוט. בשיטה הקומוניסטית, כידוע, הכל שייך למדינה.

לכן, אם מחזירים רכוש לבעליו - זה אומר שהמדינה מפסידה. אם עד עכשיו השתמשה המדינה ברכוש בחינם, מעכשיו היא תצטרך לשלם. מצד שני, אם עד עכשיו היתה תחזוקת הנכס מוטלת על המדינה - מעכשיו היא מוטלת על הבעלים. הבעיה הכלכלית מחריפה כאשר מדובר בנכס ששוב אינו קיים, ובהקשר של ורשה חייבים לזכור, ש-80% משטח העיר היו עיי חורבות עם תום מלחמת העולם השנייה. אם כעת מחזירים נכס ששוקם או בנין שהוקם במקומו של הנכס שחרב, משמעות הדבר היא הפסד ישיר למי ששיקם או הקים את הנכס הנוכחי - לרוב: הממשלה או העיריה. ואם אי אפשר להחזיר את הנכס, הרי שיש לשלם פיצוי במזומן - וזה שוב אומר מעמסה כספית על כלכלת פולין, שהתמודדה ומתמודדת ממילא עם בעיות קשות של אינפלציה, אבטלה וגרעון. הבעיות המשפטיות קשות לא פחות. מיהו היורש? אלו הוכחות יש לדרוש מן היורשים? האם ניתן לסלק מי שמחזיק כיום בתום לב בנכס, לטובת יורשיו של מי שהיו בעליו לפני 60 שנה? כיצד מחלקים נכס בין מספר יורשים? מה לעשות כאשר חלק מהיורשים הם אזרחי פולין וחלקם אזרחי מדינות אחרות? כל שאלה כזו הופכת לסוגיה מעשית וכבדת משקל בכל נכס, ויש להתמודד עימה בהתייחס לחוקים הנמצאים בהתגבשות ולפסיקה משפטית שגם היא עדיין בחיתוליה.

וכרגיל - מלחמות יהודים

עד כאן - הבעיות בצד הפולני. הבעיות בצד היהודי היו כבדות לא פחות, במיוחד בנוגע לרכוש הקהילתי. הצדדים למחלוקת הם הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש (איל"ר) והקהילה המקומית. כאן יש מטענים רגשיים, היסטוריים ואישיים כבדים, אשר גרמו לכך שבמשך שנים ארוכות בוזבז רוב הזמן על מריבות פנימיות במקום על פעילות מעשית להשבת הרכוש. לכאורה, היתה לכל אורך הדרך הסכמה על שתי הנקודות המרכזיות: הקהילה היהודית בפולין זכאית לקבל הכנסות מרכוש קהילתי שיאפשרו לה לעמוד על רגליה, אבל היא לבדה אינה היורשת של כל יהודי פולין. אלא שהשאלה כיצד ליישם עקרונות אלו, היתה הגורם לשנים של חילוקי דעות עמוקים. במובן מסוים, הזכירו שני הצדדים את הבדיחה היהודית על האב שבא הביתה, ומספר בהתרגשות רבה שקנה כרטיס הגרלה.

אם נזכה בפרס הראשון, אומר האב, נקנה כרכרה רתומה לשני סוסים לבנים, ואני כבר יכול לדמיין את עצמי יושב במושב הקדמי, לידי אמא, מוישל'ה מאחור, ואני מניף את השוט ונוסעים. מתערב מוישל'ה ואומר: אבא, אני רוצה לשבת לידך, ושאמא תשב מאחור. האב משיב: לא, אמא מלפנים ואתה מאחור. אבל מוישל'ה מתעקש: אבא, אני רוצה מלפנים! האב מתרגז ועונה: מוישל'ה, רד מהכרכרה! כך גם בעניינו: הרכוש עוד לא הוחזר - וכבר רבים מי ינהל אותו, כיצד יחלקו אותו ומה ייעשה בכסף. התוצאה הישירה של המריבות הללו היתה, שמתוך חמש השנים שהוקצבו במאי 1997 להגשת תביעות להשבת רכוש קהילתי - ארבע שנים בוזבזו על המחלוקות הפנימיות. בשעת כתיבת שורות אלו, כאשר נראה שסוף סוף נמצאה הדרך לעבוד יחדיו, מקווים באיל"ר ובקהילה היהודית לקבל מממשלת פולין ארכה להגשת התביעות. אבל למה היה צריך מלכתחילה להגיע למצב הזה?.
____________________
הספר יצא לאור השבוע, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובמלאת 60 שנה למרד גטו ורשה. להשיג בחנויות הספרים; ב"ספריית גלובס", טלפון 03-9538900 ובהוצאת ידיעות אחרונות (24 שעות ביממה), טלפון 03-7683333, 03-9246980.