לפני כשבועיים התפרסם באתר מאמר של העתונאי יוסי עבדי, שכותרתו "לסגור את משרד החוץ". לכותרת זו זכינו אנו, עובדי המשרד, עקב מה שהכותב מגדיר ככשלון ההסברה של מדינת ישראל, "כישלון" המונח, לדעתו, על כתפי משרד החוץ.
ראשית, כדאי לתקן טעות רווחת: משרד החוץ איננו משרד ההסברה. אחריותו לענייני הסברה בחו"ל נובעת מהפריסה שלו בעולם, אך היא אינה הגדרת תפקידו העיקרית וודאי לא הבלעדית. תפקידו של משרד החוץ הוא, קודם כל, שמירה על האינטרסים המדיניים של ישראל בחו"ל ואלה כוללים, למשל, את הובלת המאמץ הישראלי הציבורי להטלת החרם הכלכלי הבינלאומי על אירן; את המאמץ לבידודה של סוריה על-רקע המשך הסיוע להתחמשות חיזבאללה בלבנון; את המערכה לבידודו של שלטון החמאס בחבל עזה ומהלכים אחרים, שלא כולם חשופים לתקשורת. אלה שהוזכרו כאן, גם אם עדיין אינם מתקיימים במאה אחוזים - הרי הם זזים בכיוון הרצוי למדינת ישראל. הם אינם קורים מעצמם ומי שמוביל אותם זה לא הצבא ולא מערכת הביטחון, אלא משרד החוץ והדיפלומטים שלו.
משרד חוץ בעולם המודרני הוא גם מקדם מכירות של המדינה שלו: שגרירויות ישראל, בעיקר במקומות הפחות מוכרים בעולם, משמשות כנציגות עסקית ומשרד מכירות לחברות ישראליות המייצאות מוצרים לחו"ל. סיוע להשגת עסקות בהקפים של עשרות מיליוני דולרים - ולעתים יותר - משמעותי לא פחות, בלשון המעטה, מאשר עוד כתבה אוהדת בעיתון או בטלוויזיה. מבחנן האמיתי של נציגויות משרד החוץ צריך להיות במספרים - הגדלת היקף היצוא הישראלי באזור השיפוט שלהן, ולאו דווקא הגדלת מספר ההופעות של נציגיהן בתקשורת המקומית. או, למשל, בהגדלת מספר התיירים המבקרים בישראל - ברוב מדינות העולם אין נציגות של משרד התיירות שלנו, והשגרירות היא זו שמשווקת את ישראל כאתר תיירות, בתנאים ביטחוניים לא תמיד אידיאליים.
משרד החוץ של ישראל, בהנהגת העובדים שלו (בעשור האחרון התחלפו לא פחות משמונה שרי חוץ ושישה מנכ"לים. לכן, מבלי לפגוע בדרג המדיני המעצב מדיניות בקווים כלליים, מי שבפועל מנווט ומקיים את מדיניות החוץ היום יומית הם עובדי המשרד עצמם, בתהליך בלתי פוסק של חשיבה וחדשנות), מוביל מהלכים לשיפור מעמדה של ישראל בחו"ל, שלאו דווקא באים לידי ביטוי רק בתקשורת אוהדת: משלחות של עשרות רופאים ממדינות שונות שמגיעים להשתלמויות בארץ הם מכשיר הסברה לטווח ארוך, שחודר למקומות שטלוויזיה ועתון הם חסרי משמעות בהם. ישנם מקומות בעולם בהם הרפואה הישראלית נתפסת - ובצדק - כטובה בעולם וככזו שמסוגלת לחולל נסים. זאת, כמובן, בזכות הרופאים הישראלים, אבל בלי תיווך של שגרירויות שמשווקות רופאים אלה ודואגות לקשר בין מערכות הבריאות - חלק גדול מהעולם לא היה נחשף לכך.
גם סיוע חוץ הוא חלק חשוב מההסברה: כולם מכירים את התמונות מאיזורי האסונות בעולם, את בתי-חולים שדה שישראל מקימה ואת ערי האוהלים. אך לא רבים מכירים את הפעילות היום-יומית המתמשכת והאפורה של המרכז לשתוף פעולה בינלאומי במשרד, שמגיש סיוע רפואי, כלכלי-חברתי ומקצועי - באיזורים נידחים בעולם, על בסיס קבוע ולא רק בעת אסון. פעילויות אלה, שמקבלות לעתים ביטוי מוגבל בתקשורת המקומית ולעתים נעשות בלא חשיפה תקשורתית כלל, הן הסברה חשובה לא פחות - שמגיעה לרבדים עמוקים הרבה יותר - מאשר עוד כתבה לא מאוזנת ושקרית של עתונאי מערב אירופי שמשדר מעזה.
זה נכון שמשרד החוץ לא המציא את הדברים האלה והם לא נולדו יש מאין. את המדע והטכנולוגיה שלנו, שהם ממוצרי היצוא וההסברה הטובים ביותר של ישראל, מובילים מדענים וחוקרים, ולא דיפלומטים. אבל בדיוק כמו שבעולם העסקי השיווק יכול להרים ולהפיל - כך גם כאן. חשיפתן של מדינות מתפתחות למדע הישראלי והיכולת ליצור קשרי מדע בין מדינות אלה לישראל, הן רק דוגמאות נוספות לשיפור מעמדה של ישראל בעולם והעולם, כדאי לדעת אחת ולתמיד, הוא רחב הרבה יותר מאשר מערב אירופה וסקנדינביה. את הדברים האלה אף אחד לא עושה - למעט הדיפלומטים של משרד החוץ. לא כי הם עושים טובה למישהו, אלא כי זה תפקידם האמיתי, הרבה יותר מאשר ראיון עתונאי כזה או אחר או כתיבת מאמר.
ועוד מילה על אגדת "כשלון ההסברה הישראלית" בחו"ל: מיתוס זה נובע, קודם כל, מהיכרות לא נכונה של השטח - לא כל מה שרואים בסי.אן.אן האמריקנית משקף את מה שחושבים אזרחי ארה"ב, למשל. לא כל מה שרואים בתקשורת הצרפתית משקף את מה שחושבים הצרפתים. רק לאחרונה הוכיחו הבחירות לנשיאות בצרפת, שלאזרחי מדינה זו יש דעה שונה ממה שכלי התקשורת שלהם היו רוצים, ודעה זו לא בהכרח מתיישבת, למשל, עם הרצון התקשורתי.
אין זה אומר שאזרחי צרפת, בריטניה או הולנד הם ציונים דגולים, אבל זה כן אומר, שכמו בארץ, גם במדינות אחרות דעת הקהל לא בהכרח עובדת לפי סדר היום התקשורתי, התרבותי והאקדמי - שבאופן טבעי הוא זה המקבל ביטוי בולט יותר אצלנו. ולא בכל מקום המצב זהה - ישראל משתמשת באותה מערכת הסברה באירופה המערבית ובארה"ב, והתוצאות שונות לחלוטין. כמו שבחקלאות, גידולים יניבו תבואה שונה לפי סוגי קרקע שונים, כך גם בהסברה. הקרקע האירופית היא קרקע קשה וצחיחה יותר עבור ההסברה הישראלית, וגם יחסי הציבור המעולים ביותר לא יכולים למחוק בבת אחת היסטוריה של 2,000 שנות שנאת יהודים באירופה.
ואם יש מי שמתלוננים - בצדק - על ריבוי מסרים לא אחידים מצד ישראל: מה עדיף? מסר אחיד בסגנון הדיקטטורות של העולם הערבי? זהו אחד המאפיינים של מדינה דמוקרטית ועדיף "לסבול" ממסרים לא אחידים, מאשר מרודנות של עריץ.
בנוסף, צריך לזכור, שישראל לעולם תסבול מחוק המספרים הגדולים. מול מדינת ישראל אחת ישנן למעלה מעשרים מדינות ערב ועוד מדינות מוסלמיות רבות נוספות. גם אם ניקח רק את הדומיננטיות שבהן מבחינת ההתעניינות העולמית - עדיין מדובר ביחס של למעלה מעשר לאחת, שבא לידי ביטוי לא רק במספר השגרירויות בכל מדינה, לא רק במספר הדוברים והמדינאים מכל מדינה, לא רק במספר העתונאים הזרים המסקרים כל מדינה ולא רק בכח הקניה (מה לעשות, גם זה משפיע) של המדינות השונות, וזאת מבלי להזכיר את נשק הנפט. הדברים האלה משפיעים ואין מה לעשות, ומי שמתעלם מזה ומאשים רק את הדיפלומט הישראלי שצריך להתמודד מול עשרה (ולא צריך לספר לנו על דוד מול גוליית - גם אנחנו בילינו שנים במילואים קרביים בצבא הקטן והחכם שלנו) - הוא לא הגון, או לא מבין, או שניהם.
אז שיהיה ברור - הדיפלומט הישראלי איננו מסכן וחסר אונים, כמוהו כמדינת ישראל. הגיע הזמן להפסיק לספור כמה פעמים אמרו בתקשורת שישראל אשמה ב"סכסוך", וכמה פעמים הערבים. לאזרחי ישראל יש הרבה מה להתגאות במדינה - בדיוק באופן שבה אנו מייצגים אותה ומשווקים אותה בחו"ל: כמוקד של קידמה, חדשנות, מחקר ופיתוח הטובים בעולם, רצון טוב לעזור למדינות אחרות ולחברות נחשלות, קליטת מהגרים (עליה - זוכרים?) במספרים שהעולם לא הכיר ולא מכיר. משרד החוץ הישראלי הוא ראי אמיתי ונכון של ישראל שאין לה במה להתבייש בפני אף אחד בעולם.
