דיכוטומיה ב-Ground Zero

הרצון לשלב ולייצג את חוויות העבר הקרוב, הטומן בחובו מוות וסבל, עם שאיפות עתידיות של חיים ויצירה, יוצר קשיים ופיצול בכל אדריכלות קונספטואלית ודיכוטומיה אידיאולוגית ארכיטקטונית.

כל תכנון למתחם הפצוע צריך להיות קשוב הן לחיים והן למוות. איזון אבסולוטי לא קיים באף מוצר מלאכותי, וגם במרכז הסחר העולמי יהיה קשה להשיג שוויון שכזה.

למרות הרצון וההצהרות המקדימות אנו רואים הרבה סימבוליות כוחנית של עבר וטראומה ומעט מידי חזון של חיים ועתיד, בפרויקט שכה רבים מצפים לתחילת הקמתו. יכול להיות כי חיים מתחילים במוות. סבל ואסון הנם חלק בלתי נפרד מחיינו העכשווים. בדתות מסוימות מקובל להאמין כי החיים כרוכים בסבל. יש הרואים את החיים כמהות בלתי נפרדת מהמוות.

ז'אק דרידה התעסק רבות במשמעות אהבת החורבה, הוא כתב "...אי אפשר לאהוב מונומנט, ארכיטקטורה, מוסד כמות שהוא, אלא במהלך היותו מועד לשבירתו: לא תמיד הוא היה בנמצא, לא תמיד הוא יהיה, הוא סופי. ובדיוק בשל כך אוהבים אותו בבחינת מי שצפוי למוות, מאז לידתו ועת מותו, כרוח-רפאים או כצללית של חורבתו..." לפי דרידה, מה שלא שבור, מנופץ ומדמם לקראת הסוף הפטאלי הוא כשלון. המושג "מחורבותייך אבנך..." מלמד, כי מקום המכיל חורבות, הרס ועזובה הוא פתח או שורש לצמיחה ואולי למימוש חלום העצמות היבשות.

הנער יליד פולין, דניאל ליבסקינד, בן לניצולי השואה, הגיע באוניה מאירופה לניו יורק בגיל 13. המראה הראשון שראה היה פסל החרות וקו הרקיע של מנהטן. לאחר שנים רבות של התבגרות ולימודים הוא חזר לאירופה, שם נפתחו בפניו דלתות רחבות, ולגרמניה הוא הגיע כאדריכל עם חזון.

עכשיו הוא שוב עוזב את האירופאים ופותח דלת שלא ננעלה, הוא חוזר לניו יורק כאדריכל מנצח, טרגדיית ה-11 לספטמבר 2001 החזירה אותו למקום שפעם עזב, וכעת הוא חזר עם מלאי אמצעים כשגריר המייצג את תרבות הנצחת הכאב והשבר.

העובדה שהוא התבקש, ביחד עם אדריכלים מובילים אחרים, לתכנן את מתחם מרכז הסחר העולמי הקפיצה אותו לליגה הגבוהה ביותר, למרות שגם לפי דעתו הוא היה ה-underdog. עצם השתתפותו בתחרות הוסיפה לעולם האדריכלות דראמה ועניין כלל עולמי שמקצוע זה לא זכה לקבל שנים רבות.

ליבסקינד זכה בתחרות ועכשיו הוא רוצה לשנות את קו הרקיע שראה לראשונה בשנת 1959: את פסל החרות, שנתרם על-ידי הצרפתים, נראה שהוא אוהב, ולאותה תחושת חרות הוא רוצה להוסיף בעזרת הפרויקט שבתכנונו משמעויות אחרות כמו: יצירה מחדש, הולדה חדשה, ואולי מיזוג חוויות של עבר, מוות, עתיד, דמוקרטיה, חופש וחיים.

הרבה עומק מחשבתי מוזרק לחושי המבקר, במרכז הסחר העולמי החדש. מסחר בתוך מרכז זיכרון, זיכרון בתוך עסקים. מרכז הסחר העולמי אינו מוזיאון, וגם במוזיאון צריך להיות יותר מקום לתהייה והפסקה, לנדידה ואיבוד, לחיפוש, מחשבה ותרגום, ליצירה וחופש. משמעות החופש הוא "חרות, דרור, אי שעבוד" לכן למתכננים היתה האפשרות לפעול באופן חופשי, ללא התערבות של מישהו.

האם למבקר והעובד במקום תהיה האפשרות הזאת? אם זו דמוקרטיה, האם תהיה לאדם רשות לנוע באופן חופשי, חופש מחשבתי, ביטוי תנועתי עצמאי? האם המבקרים יכלו לדלג ממקום למקום לפי הרצון והקצב שלהם, האם נחזה בהליכה רגלית ללא שליטה של אחרים? הכתבת אופן ההתנהגות אינה בהכרח דמוקרטיה או חופש. לימוד מהעבר לא בהכרח מאפשר לנוע בחופשיות. מהצגת התכניות על-ידי הסטודיו של ליבסקינד נראה כי הרגשות תוכננו עבור המשתמש ומהלכיו כבר חושבו מראש.

כבר הוחלט באופן מאוד ברור מה תהיה המוזיקה הבאה, כבר נפרש השטיח שמוביל לאירוע הבא, באופן שלא ניתן לשינוי, כבר נתלה השלט המוביל לחלל הבא. אם הסיפור כבר סופר, מה יש לאדם לעשות שם מלבד להקשיב, לצפות בפסיביות ולהיות מובל? לטעמי, צריך גם להשאיר בספר דפים ריקים מתוכן, לבנים, בכדי שהצופה והמבקרים יתנסו בחללים אלו בעצמם, יכתבו את הסיפור שלהם. "רוב האדריכלים מתעניינים בטכנולוגיה, אני מאוד מתעניין בסיפור שהעיר מספרת, בסיפור שבנין מספר, בסיפור שהחלל מספר", טוען ליבסקינד.

ואכן, ליבסקינד מספר סיפור באופן חוויתי וחזק דרך הבניינים שהוא מתכנן, מעצב ויבנה. אך בהתנהלותו הדומיננטית הוא חוסם כל אפשרות של התנסות וחוויה אישית ודמוקרטית.

קונספט או רעיון ארכיטקטוני הוא כלי עיצובי חשוב בכל תכנון איכותי לכל בנין, אזור או מרקם אורבני, קל וחומר בתכנון העמוס בסממנים ומסרים כמו של אדריכל ליבסקינד.

הקונספט מאלץ את המשתמש, האדם, לחשוב, לפענח, לחוות וללמוד, הוא מוביל לבלתי ידוע. אכן, גם פה, ב-Ground Zero מאלצים אותנו לזכור וללמוד את ההיסטוריה המדממת של העבר הקרוב. אבל כאן יש גם כמה נקודות של אופק ויצירה עתידית. באופן עיקבי האדריכלות שמה דגש על מהלכי ההיסטוריה והתרבות הקשורים למרקם האורבני המתוכנן.

ליבסקינד יודע לשלב ביצירה מוטיבים של זיכרון, צער, כאב ומתח שנוצר במקום האירוע, מיקום המבנה, או באירועים הקשורים לסביבה, הוא האדריכל של הנצחת הזכרון, האסון.

מבנה חי משתלב וטבעי הינו מבנה שחיצוניותו יכולה להעיד על פנימיותו, יתכן שבפרוייקט זה הבניינים של ליבסקינד ישקפו מבחוץ את מה שקורה בפנים, בחדרי חדרים, הפעילות החיצונית תתחבר באופן אורגאני למה שקורה בחוץ.

חוויות עצובות של העבר, דרמטיות ככל שיהיו, לא יכולות לבוא במקום התנסויות אופטימיות של חיים, צמיחה, פריחה וטיבעיות. יש לחיים תהליכים ותכונות המקובלות ומוסכמות על-ידי מדענים ואמנים כאחד, אלה כוללים תבניות, סימטריה טבעית, יכולת גדילה, הרחבה והרמוניה. בחיים יש מורכבות מאורגנת, סדר וספונטניות, חוק ומקריות. החיים הנם מהות מסודרת שמציגה מגוון רחב של סימטריות, ראפטאציות, קשרים ותבניות. חזרתיות מאפשרת גדילה והתרחבות כמו בטבע, באופן צפוי ומודולרי. אף אחד מהמרכיבים הללו, מרכיבי החיים האורגניים, לא נמצא באדריכלות של ליבסקינד. חוסר המרכיבים הללו מייצג את מה שלא טבעי. בהיעדר מורכבות מסודרת שנמצאת בגופים חיים, יש מבנה לא מאורגן, די-קומפוזיציה, מבנה שלא יכול להיות חי, זה יוצר alien forms גוף זר, מהעולם החיצון, מאיים אלינו, מדאיג אותנו.

מדרגות שמובילות לשום מקום, כניסות ויציאות שקשה למצוא, גורמים לנו לאי יכולת להתמצא במקום נתון, להבין אותו ולנווט את דרכנו דרכו, נוצר מצב שבו אנו מאבדים את הרוגע שלנו וזה מנתק אותנו מסביבתנו הטבעית המוכרת.

סגנונו של ליבסקינד, הקטום, המנופץ, הקטוע, המרגש והאנרגטי, מתעלם לחלוטין מכמה תופעות בסיסיות בטבע הכוללות: כובד, משקל וכוח משיכה. בכדי שמבנה אכן יהיה טבעי, רגוע ודמוקרטי יש צורך לאמץ מספר עקרונות "טבעיים" שכבר הוכיחו את איכותיהם הנוגעות בחיי האדם ודרך התנהלותו. השפעת הגיאומטריה החותכת, חומרים היי-טקיים ודרכים ללא מוצא היא מאוד משמעותית לגבי יצירת התקווה לחיבור מחדש והתפייסות בין גופים חיים.

נוהגים לומר שבניה ואדריכלות הן פעולות של אופטימיות וחיים. למרות שמטרת המרכז החדש הוא בנייה ובריאה מחדש והגיאומטריה מאוד אקטיבית ופורצת, אפשר לראות במרכז המסחר העולמי החדש בעיקר אזור של אזכור העבר עם עיצוב המזכיר הרס שאין בו כל שורש, זרע או ריכוז מספיק של חיים. מבנים חדים יוצרים גם ענין וגם גיאומטריה מדאיגה חסרת צמיחה. אין שם אופציה לגלות ולחשוף, דבר שהחיים האופטימיים מאפשרים לנו. גם אזורים מוכי אסון שבהם מרחבים שלמים נהרסים מפגיעות מכוונות הנעשות על-ידי האדם, יוצרים שברים, רסיסים וקטעי מבנים במורפולוגיה קשוחה, לא טבעית, מרוסקת, דוקרנית ומחוספסת שדומה למורפולוגיה הפראגמנטרית של ליבסקינד, שמוצאת שימוש סמלי לאופי החיים העכשווי, גם במרכז הסחר העולמי החדש.

התלהבותו של אדריכל ליבסקינד מהעבר חוצה את גבולות הרמז, הוא אמר "אנשים שלא מכירים בקיום הזכרון, אין להם עתיד. זיכרון זה לא משהו שלילי, צריך לתעל את זה למשהו חיובי, לרוח אופטימית".

נקווה שהחיים אכן יתרחשו בתוך החללים, במשרדים, בחנויות והקניון. האדם ייצר את החיים, הפעילות האנושית תקנה ותמכור, תעמוד ותלך, תשנא, תאהב ותחיה.