מדינה בשביתה

יש שביתה? - שאלה האשה עם בוקר את בעלה, שהיה כבר מחובר עם אוזניות לרדיו וראשו טמון בתוך העיתונים.

השיב הבעל ספונטנית: בוודאי שיש שביתה - במשק, לא בטרור.

כולנו התעוררנו אל בוקר ישראלי אופייני לימים אלה: השבתת עבודה כללית, המשך הטרור הרצחני וזכרון ארועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

לכאורה, אירועי יום השואה, העצרות בארץ ובפולין, צריכים היו לתפוס את הכותרות הראשיות. באו עמיר פרץ וה"סובייט" העליון שלו ובהצבעה פה-אחד, כמו בבריה"מ לשעבר ב"ימים הטובים" שלה, והחליטו לגנוב את ההצגה. וכך, בין יום השואה ליום העצמאות משתיקים את המדינה וגורמים למשק נזק של מיליארדי ש"ח. לאזרחים נגרמים סבל ואי-נוחות בל ישוערו.

אלא שתוכניתו של פרץ, לפחות בצד התקשורתי, השתבשה הבוקר עם פרוץ השביתה. אמנם אבן-מאזן מבטיח ברמאללה, לעולם ולאלה בישראל שמשתכרים מדברי המתק שלו, כי על הטרור הפלשתיני להיפסק, אבל את התשובה קיבלנו בלילה בטיילת בתל-אביב. שוב מחבל מתפוצץ, שוב קרבנות של האלימות הפלשתינית, שוב עשרות פצועים, איש אבטחה שמסכן חייו, סירנות האמבולנסים, ראיונות עם עדי ראייה...

השביתה במשק ירדה מן הכותרות הראשיות אל המקום המישני בחשיבותו...

אז הדואר, הרשויות המקומיות, הבנקים, בתי הספר - דוממים. מזל שלפרץ וחבריו ל"סובייט" האחרון שנותר עלי אדמות, אין שליטה על משטרת ישראל, צה"ל, עובדי האבטחה לזרועותיהם השונות, ועל עוד כמה גורמים חיוניים. שאילמלא כן, היינו בכלל מדינה מתאבדת, טרף קל בהרבה לאויביה מבחוץ, שבוודאי נהנים לראות את ההרס מבפנים.

אין כל סימנים שהטרור הולך להיפסק. אולי נהפוך הוא. גוברים הסימנים שאנו עומדים בפני גל פיגועים חדש, שעלול להסב לנו, ח"ו, עוד ועוד קרבנות. גם הלחץ המדיני הבינלאומי עומד להתחדש ובמלוא עוזו, ולהחריף את הוויכוח הפנימי, הפיצול, בקרבנו.

במצב זה נשאלת השאלה: האם זה הזמן להילחם בתוכנית כלכלית של הממשלה הלגיטימית, ב"נשק סוף העולם" כפי שנוקטת בו ה"הסתדרות"? האם השיתוק שהיא כופה על כולנו, הוא שיגדיל את העוגה התקציבית, יביא מרפא להמוני העניים והסובלים?

אין שביתה ואין השבתה מצד אויבינו, מבקשי נפשנו, אלה שגם ביום הקשה ביותר לעם היהודי, יום בו מלאו ששים שנה למרד גטו וארשה, ממשיכים בפעולתם הרצחנית נגד יהודים, נגד ישראלים, משביתים ומושבתים, בהתנחלות הגדולה ששמה תל-אביב.

וכך, בבוקר עגום זה, כמה ימים לפני יום העצמאות ה-55, קמנו, אזרחי ישראל המוכים, אל מול מראות האימים ה"רגילים" של טרור בלב העיר הגדולה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - אל דומיית בתי ספר ריקים ופחי אשפה מתמלאים.