(ויקרא פרק יט): [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:
'קדושים תהיו' זו מצווה או הבטחה? 'כי קדוש אני ה' אלוקיכם'; מה זה קדוש? ואיך נהיים קדושים? והנימוק 'כי קדוש אני...' במה הוא עוזר לנו להתקדש?
(רש"י): קדשים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה; שכל מקום שאתה מוצא גדר [ - הרחקה מן ה]ערוה אתה מוצא קדושה.
כלומר, 'קדושים תהיו' זה ציווי לפרוש מן העריות ומן העבירות ועל ידי כך להתקדש.
(רמב"ן): ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב [רש"י], אבל [אלא] הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:
הרמב"ן סובר כי הפרישה מן העריות לבדה לא מזכה בקדושה; לקדושה זוכים כאשר פורשים ממה שמותר אבל מיותר.
והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין; א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות.
דומה כי זו לא ממש מחלוקת בין רש"י לרמב"ן; הרי רש"י כופל דבריו 'הוו פרושים מן העריות ומן העבירה. רש"י, כדרכו, אומר בקיצור נמרץ את הרעיון כולו. בפרישה מן העריות הוא אינו מתכוון לאלו האסורות כי הן נכללות בעבירה שהזכיר כבר; הוא אומר בקיצור את מה שאומר הרמב"ן בהרחבה ושניהם אומרים דבר אחד.
מיקוד המבט ביעד
(בעל הטורים): קדושים. לעיל [י"ח, ל] כתיב 'ושמרתם את משמרתי' וסמיך ליה 'קדשים תהיו'; שאם ישמור עצמו מן החטא שוב אין חטא בא על ידו ומקדשין אותו מלמעלה:
(מועד קטן, ה/א):רב אשי אמר 'ושמרתם את משמרתי' עשו משמרת למשמרתי.
כלומר, לא להסתפק במה שאסרה התורה בפירוש אלא לשמור על מרחק ביטחון מהדברים האסורים.
הנה כי כן, אותו רעיון בדיוק רק מזווית אחרת.
ברשימה לפרשה הקודמת ראינו כי התורה מנחה אותנו לשמור על איזונים פנימיים בנפש ולא להיסחף בהתלהבות מצד אחד, גם לא להתקפד בחשש ולהימנע מתזוזה מצד שני. והשאלה שנותרה פתוחה היא כיצד עושים זאת? איך מצליחים לשמור על איזון נכון בלא להיסחף לקיצוניות בהתאם לנטיות הטבעיות של כל אחד?
כל לוליין על חבל יודע כי התנאי לשמירה על שיווי משקל, על איזון נכון שימנע נפילה מן החבל אל התהום, הוא מיקוד המבט על היעד ולא להסיח דעת לרגע; כל הסחת דעת מן היעד עלולה להסתיים בנפילה מן החבל. גם צריך לשאת בידו מוט לאיזון נטיות גופו שלא ייסחף אחר נטייה אקראית של גופו אל עבר התהום.
אז אם העולם הזה הוא גשר צר מאד וקיימת סכנה של נפילה לתהום, הרי כדי לשמור על איזון חייבים למקד את המבט ביעד ולא להסיח דעת לרגע. גם צריכים לאחוז בעדינות ובגמישות מירבית במוט האיזון וללכת על הגשר בזהירות, צעד צעד - בלא לעצור לרגע, כי בכל עצירה טמונה סכנה של אבדן שיווי המשקל.
גם ציווי גם הבטחה.
(ליקוטי תורה לפרשת בחוקותי): סוף דבר הנשמות יוכללו ויתאחדו שם כמאמר הכתוב 'קדושים תהיו', סופכם להיות קדושים בודאי; ואל יקל אדם לעצמו [אף] אם זך ואם ישר פעלו להיות מספיק א"ע [את עצמו] בעבודתו תמה בבחינת עמידה במדרגה אחת ח"ו, כי לא תקום ולא תהיה כזאת [לעמוד על מקום אחד], כמאמר הכתוב 'קדושים תהיו כי קדוש אני'; ואתם עם בני ישראל ממקום קדוש יהלכו וחוצבו, על כן מוכרח כל אחד לבוא לבחי' קדוש אשר שם הוא בבחי' הולך ואור בלי גבול למעלה מעלה; וכל זה ע"י המצוות.
הנה, בעוד הלוליין רואה את היעד אליו הוא חותר, יעדו הסופי של האדם אינו מוגדר לו במסגרת של זמן ומקום ועל כן אינו נראה; לפיכך זהו יעד לחיים. הבה נראה כיצד מנסח זאת בעל פירוש 'אור החיים':
'קדושים תהיו' לשון עתיד; פירוש, אין הפסק למצוה זו; כי כל שער מהקדושה אשר יכנס, עדיין ישנו בגדר הכנסה שער אחר למעלה ממנו, כי אין שיעור להדרגות הקדושה המזומנת לכל הרוצה ליטול את השם. וצא ולמד ממדרגות הנביאים זו למעלה מזו ומשה עולה על גביהן; ואולי שיכול להיות הדרגה גדולה ממשה, והוא מדרגות מלכנו משיחנו המעוטר בעטרי עטרות, כמובן מפסוק (ישעי' יא) ונחה עליו רוח ה' וגו'. (...) אם כן, אין שיעור וגבול להדרגות הקדושה; לזה אמר 'תהיו', כי מצוה זו אין לה הפסק ותמיד ישנה [התקדמות] בגדר מצוה זו, להיות קדושים.
עלול אדם לחשוב כי משימה זו - להתקדש - הנה למעלה מכוחותיו, על זה בא הכתוב ומוסיף: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:
(סיפרא): אבא שאול אומר [עם ישראל הוא] פמליא [ליווי של כבוד] למלך [הקב"ה]. ומה עליה להיות - מְחַקָה למלך:
את הכוח להתקדש קיבלנו מאת הקודש העליון בכך שבחר בנו לייצגו ולהמליכו על פני האדמה; ממילא זו משימה שהיא אפשרית לכל יהודי. אם רק ירצה בכך.
נותנים לנו מוט לשיווי משקל.
אז מה היה לנו עד כאן:
החיים בעולם הזה משולים להילוך על גשר צר מאד ואין נתיב אחר. כדי להגיע אל היעד, חייבים לעבור עליו. איך באמת מצליחים לא למעוד מן הגשר הצר?
למדים מן הלוליין בקירקס: אוחזים בשתי ידיים במוט האיזון, קצותיו לשני צידי הגוף; ממקדים המבט במטרה וצועדים בהתמדה. אין לעצור ולו לרגע; כל עצירה מסוכנת.
ומהו המוט אשר יעזור לנו לשמור על איזון נכון במעבר על הגשר הצר? התשובה: 'המצוות', כנ"ל מליקוטי תורה.
(רבנו בחיי [מן המדרש]): ר' לוי אמר עשרת הדברות כתובין בפרשה זו. (שם 1) אנכי ה' אלהיך, [וכאן] אני ה' אלהיכם. (שם 2) לא יהיה לך, [וכאן] ואלהי מסכה [לא תעשו לכם]. (שם 3) לא תשא, [וכאן] ולא תשבעו בשמי [לשקר]. (שם 4) זכור את יום השבת, [וכאן] את שבתותי תשמרו. (שם 5) כבד את אביך ואת אמך, [וכאן] איש אמו ואביו תיראו. (שם 6) לא תרצח, [וכאן] לא תעמוד על דם רעך. (שם 7) לא תנאף, [וכאן] אל תחלל את בתך [להזנותה]. (שם 8) לא תגנוב, [וכאן] לא תגנבו. (שם 9) לא תענה [עדות שקר], [וכאן] לא תלך רכיל. (שם 10) לא תחמוד, [וכאן] ואהבת לרעך כמוך.
עשרת הדברות הן הגרעין הכולל בתוכו את כל התורה כולה; בפרשת השבוע זה בא בגלוי כאשר הציוויים מרחיבים ומחדדים את הנאמר בעשרת הדברות. לדוגמא: 'לא תרצח' זה ציווי ברור לכאורה, כאן זה מורחב ל-'לא תעמוד על דם רעך'; לא רק רצח זה רצח, גם התעלמות מן הזולת הנמצא בסכנה נכללת באותו ציווי.
וזהו מוט האיזון אשר מציעה לנו פרשת השבוע כדי לצעוד על הגשר הצר ביציבות: זהירות מפני צעדים העלולים להוביל לסכנה ולא רק מפני הסכנה עצמה.
בדרך זו חותרים אל הקדושה עד שזוכים להתגלות קדושתו של המלך המשיח, כנ"ל בפירוש 'אור החיים', מיד ממש.
ושיהיה רק טוב ליהודים.
