כמה שאנחנו עייפים

ילד, מה את מעדיף, סוכריה עכשיו או חבילת סוכריות שלמה בשבוע הבא? מי לא מנסה להסביר לילד שלו "תתאפק מעט עכשיו ותרוויח הרבה בעתיד" או במונח המקצועי, 'דחיית סיפוקים'.

אולם, כל מה שנכון לגבי הילד הפרטי שלנו, פתאום מאבד כל ערך בחברה הישראלית. רוצים הכל עכשיו, מיד, ועם הרבה הפתעות וזיקוקים. רוצים לאכול את כל העוגה ולעזאזל הדיאטה, הכולסטרול ולחץ הדם.

'לצאת מעזה מיד', ואם הם רק יע--יזו להתגרות בנו, "ישראל תדע להגיב" זוכרים...? אהוד הבטיח לנו שאחרי הנסיגה (הבריחה) מלבנון, יהיה פה שקט, כי חזרנו לגבול הבינלאומי. את התוצאות של 'לצאת עכשיו' אנחנו כבר לא נשכח, נכון?

עשו, אחיו הבכור, החזק ורב העוצמה של יעקב, זה שיושב באוהל ולומד מהעבר ומתכנן את העתיד, חוזר ממסע צייד והוא עייף! עשו מבקש מאחיו "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה,כי עייף אנכי". הלעטה היא פעולה דוחה המיוחסת לבעלי חיים. איזו הנאה יש לעשו מארוחה שמלעיטים אותו? עשו היה יכול להכין "על האש" מצוין ממסע הצייד שלו. אבל מה הוא מבקש מיעקב,"מן האדום האדום הזה". הוא בכלל לא יודע מה מתבשל שם. האם זה טעים? הוא מחליט רק ע"פ המראה החיצוני. אבל מה שעצוב עוד יותר זה שהוא לא מבקש לאכול מפני שהוא רעב, אלא מפני שהוא עייף. עייפות יכולה להיות עייפות פיזית משעות ארוכות של צייד וחשיפה לשמש. אך סוף דבריו של עשו, מעידים על תשישות. עייפות נפשית עמוקה, "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה". עייפות מנטאלית נוקבת ויורדת עד תהום של צייד מוכשר, בחור צעיר בשיא כוחו, שאומר "הנה אנכי הולך למות..."

יעקב מעוניין בבכורה העתידית, בברכה הגדולה מהסבא הגדול - אברהם. ועשו מוכר לו את בכורתו, את עתידו ועתיד ילדיו, וכל זה בשביל מה? בשביל נזיד עדשים.

נדמה לפעמים שאנו, כחברה, מוכנים למכור את בכורתנו, רק בשביל קצת שקט מדומה. אנחנו רוצים למצות את הרגע, ליהנות מכל דקה, "אכול ושתה כי מחר נמות".

אנחנו מזהמים את הסביבה, פוגעים בשמורות טבע, רצים לועידות בארה"ב ובאירופה עם ארוחות גורמה וקוקטילים ואז משלמים את 'מחיר השלום' בלי השלום עצמו. העיפות מפתה אותנו לחיפוש נואש של 'פרטנר' ו'ויתורים כואבים' שאת המחיר בבוא היום ישלמו ילדינו.