הרהורים על קריסת התרבות העברית

כמו מגדל קלפים שמתמוטט במחי יד קורסים בזה אחר זה מפעלי תרבות עבריים ואין איש קם ומצר על כך. יש קשר הדוק בעת הזאת בשנת השישים למדינה בין מפעלי החינוך למפעלי התרבות. אולי משעה שניתקו את התרבות מהחינוך ואת החינוך מהתרבות התפרקו שתי המערכות מתכנים עיקריים וחשובים. משרד החינוך והתרבות במתכונתו הישנה הצליח לתפקד גם באופן אידיאולוגי כמשרד תרבות. מעת שהופרדו שני משרדים שהיו קשורים בעבותות זה לזה חלה הידרדרות של שניהם. ואולי כאן טמונה התפתחות הסאגה המייסרת של התרבות העברית.

אין צורך לומר שמדינת ישראל היא המדינה שדאגה לטפח מראשיתה את חיי התרבות ואת העשייה למען השפה העברית. זה כלל בניית תיאטראות שבהם דיברו השחקנים בעברית לראשונה מבחינה היסטורית. זה כלל גם בניית ספריות שבהן שוכנו ספרים רבים בעברית לראשונה כעבור אלפי שנות גלות. במשך שישים שנה התפתחה מדינת ישראל תוך השקעת משאבים בהמרצת התרבות העברית. מדינה שדואגת לתרבותה מטפחת אותה באמצעות השקעות במוסדות המטפחים את התרבות הזאת. לעם היהודי אין מדינה נוספת שבה ידאגו למשאבים הרוחניים שלה. ואת זה מדינה עושה לא משיקולים כלכליים.

דווקא בעת הזאת מוצאים אנו שיש התנערות של השלטון במיוחד מצד משרד התרבות מן המוסדות העבריים. המוסדות העבריים קורסים בזה אחר זה. רק בסוף שבוע שעבר קיבלו שחקני תיאטרון חיפה מכתבי פיטורין. לפני כחודשיים נסגרה הספרייה לעיוורים בנתניה. תיאטרון באר שבע מדווח על קשיים תקציבים. גם האקדמיה ללשון עברית מדווחת לתקשורת על קיצוץ תקציבי בסך של שני מיליון שקל והעדפה מתקנת לטובת ועדה למען הלשון הערבית שהוקמה בעת האחרונה על-ידי שר התרבות. שר התרבות מצהיר בריש גלי שהוא מתכוון לתקן עוולות שקופחו הערבים תושבי מדינת ישראל. ומתברר שיש לזה השלכה על קריסת מוסדות התרבות העברית.

וכן, בעצם הימים האלה אני הוגה במצבה העגום של אגודת הסופרים העבריים. משתפת חברים קרובים וחברים רחוקים מתוך האגודה בגורל המשותף אליה התגלגלה אגודת הסופרים העבריים.

לא ניתן להכחיש, האגודה נמצאת באחד מרגעי השפל שלה, ואולי רגעי השפל הם מצב מתמשך כבר שנים. האגודה שנוסדה ע"י ח.נ. ביאליק ידעה ימים יפים וטובים ואילו היום עננה כבדה מסתירה את פני השמש. וצל חיוור עוטף את גבורותיה.

אחד הרגעים העצובים של האגודה התרחש לפני יותר מעשר שנים עת פרשו חלק מחבריה והקימו את איגוד הסופרים (1995) בטענה שהאגודה אינה מעניקה במה לסופרים שאינם כותבים בעברית. נוצר מצב של כפילות. חברים רבים נקרעו ונקרעים בין שתי האגודות. הקרע הזה הפך להיות למאפיין בולט. רבים וטובים מבין סופרי האגודה ומשורריה מוצאים עצמם נרשמים ואף מתקבלים לחברות באיגוד הסופרים הכללי, המתחרה באגודת הסופרים העברים. תחרות היא התנהלות בריאה ומחויבת בכל תחום. התחרותיות שנוצרת כאן היא תחרות הרסנית בין גופים ואינה מוצדקת. אין הצדקה לתחרות כזאת כיוון שיוצרים רבים עדיין רואים באגודת הסופרים את ביתם. סופרים רבים אינם מוותרים על חברות באגודת הסופרים וגם מוצאים עצמם קשורים לאיגוד הסופרים בתואנה שהם מבקשים למצוא במה נוספת לקריאת שיריהם.

מאז הפרישה נוצר מצב של כפילות במשאבים שמעבירים ממשרד החינוך לטובת אגודות הסופרים, והאחת, לא צריך להתבייש לומר זאת מבקשת לבלוע את השנייה. משקה החיים של האגודה היא מס החבר של חברי האגודה, וככל שרבים החברים כך ניתן לומר שיש בה חיים ויש המשכיות. באותה מידה נוהג גם האיגוד, האיגוד אף מצרף חברים חדשים שפרסמו ספר אחד בלבד. האיגוד מקבל לשורותיו חברים רבים שאינם סופרים הכותבים בעברית, ויש בכך מעין רצון להוכיח בגרות וסובלנות כלפי האחר שבקרבנו.

נוצר מצב אבסורדי שחברים אשר נמצאים עדיין כחברים באגודת הסופרים וגם כחברים באיגוד הסופרים הם אלה שהופכים למצמצמי הכוח של אגודת הסופרים. הם מנשימים את האיגוד ומצמצמים את המשאבים שיש להפנות לאגודת הסופרים. יש גם משאבים שיש לאגודת הסופרים שאליהם לוטשים עיניים כולם: המבנה ומכון גנזים, וזה הופך לתיאטרון אבסורד. על-פי השקפתי, חברים מכאן פוגעים בחיי האגודה בהשתייכותם לאיגוד. יש תחושה של "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו" ברוח דברי ישעיהו הנביא.

נוסף על כל אלה, נמצאות האגודות שעוסקות בתרבות עברית בארץ בפני שוקת שבורה. קיצוץ התקציבים לאורך השנים הפך את העוסקים בתרבות למעוטי יכולת ולחסרי משאבים, כולנו הפכנו לחלכאים ולנדכאים של החברה הישראלית. כולם רוצים לקרוא ספר טוב, כולם רוצים ליהנות מהצגה טובה, אולם התקציב להפעלת כל אלה הולך ומצטמצם עם השנים. דווקא משום כך אין טעם ליצור כפילות ותחרות בין שני גופים שחולשים על תחומים זהים.

במצב שנוצר מתרחשת התעלמות מכוונת מאגודת הסופרים, אף שלה יש יתרון היסטורי על פני האיגוד. התעלמות הממסד היא בשל ההקפדה של אגודת הסופרים לאכלס בשורותיה את הכותבים בשפה העברית, התרבות העברית לא זוכה לתמיכה והערכה של הממסד בשל התרכזותה בהחייאה. פרדוכס שנוצר רק במדינה העברית. דלדול המשאבים למען התרבות נגרם גם בשל העדפת השלטון את ההון, והעדפת נכסים מניבים לעומת נכסים שצריך לטפח ולהשקיע בהם. האיגוד אינו גוף שיש לו ייחוד בכך שהוא מאגד כותבי שפות שונות, עוד לפניו קם ועדיין פועל התאחדות הסופרים בשפות השונות ברשות אפריים ברוך, שלהם חדר בבית הסופר.

שר התרבות ראלב מג'דלה הינו השר הערבי הראשון לממשלות ישראל. באופן אירוני בשנת השישים למדינה נמצא על כסא התרבות איש שאין לו חזון ואין לו מבט המופנה למען התרבות העברית. יש לי תחושה שמכיוון שהאגודה אינה עוסקת בתרבות הערבית, אין בנמצא מיליון או שניים לממן את המשך תפקוד האגודה. היו ודאי מוצאים דרך כיצד להשביח את מי שמאדיר ומעצים את התרבות הערבית. אני אומרת זאת כתחושה אישית שלי. ואני יודעת שאני משמשת היום פה לרבים שחשים כך, ואינם מעזים לבטא דעה אפיקורסית זו.

השר ראלב מג'דלה לא קיבל עד כה את חברי ההנהלה המצומצמת של אגודת הסופרים העבריים, ומעדיף להיפגש עם נציגי איגודים אחרים (איגוד הסופרים הכללי שכולל ערבים, איגוד האמנים, איגוד שחקני המסך וכו'). זה מצטלם טוב כעת לתמוך במיעוט החלש והנפגע. השר שחרט על דגלו העדפה מתקנת לטובת ערביי ישראל מזרים מתחילת הקדנציה שלו משאבים לגופים התומכים בתרבות הערבית.

כאמור, אחת הדוגמות האחרונות הגיעה מהאקדמיה ללשון העברית בראשות פרופ' משה בר אשר, שתקציבה צומצם ומעת שהוקמה האקדמיה למען הלשון הערבית התהפך עולמה של האקדמיה למען הלשון העברית. האקדמיה למען הלשון הערבית הוקמה בשל החזון של השר הערבי הראשון. השר הערבי הראשון לממשלות ישראל נבחר כמינוי פוליטי על-ידי עמיר פרץ. לכולם היו כוונות טובות. כולם רצו ליצור אווירה שבה ירגישו המיעוטים כשייכים לחברה הישראלית. אך יש תחושה שהגישה שלו פועלת נגד המטרות שלשמן הוקמה המדינה בעיני הוגי הציונות. שוב, אני אומרת זאת על דעתי שלי, אך אני יודעת שאני משמשת לפה לרבים רבים שחושבים כמוני.

האם תוך כדי תיקון עוולות עבר מתעצב ומתעצם מצב שבו מתרחב קיפוח התרבות העברית? האם מתוך המצב שנוצר: קיפוח ארוך ומתמשך של חלק מן היוצרים בארץ, ייווצר מצב שבו יקופחו חלק מן היוצרים. האם אליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית היה נותן ידו לפתיחת מהלכים שבהם ייבשו את התרבות העברית?

ואולי כאשר הכתרנו עלינו שר ערבי ראשון כמנצח על התרבות הישראלית, כמנצח על התרבות שלב לבה היא התרבות העברית החלטנו להמית את התרבות העברית. מעשיו של שר התרבות ראלב מג'דלה הם בעד התרבות הערבית והתעלמות מהתרבות העברית ביודעין או שלא ביודעין. ייתכן שהוא עושה זאת, כתגובת נגד לפגיעה בתרבותו על-פי השקפתו בכל קיום שנות המדינה. אך האם המחיר צריך להיות פגיעה בתרבות העברית?

האם תיקון עוולות צריך לבוא תמיד על-ידי יצירת עוולות לאחר? האם אין דרך ליצור איזון בין אגודות והאם אין דרך ליצור דברים באווירה של השלמה ושל קבלת האחר. בארץ ישראל קם העם היהודי לראשונה מקץ אלפי שנות גלות. לראשונה בתולדותיו כונן את בית הסופר העברי.

ועתה אנו נמצאים באחד המהלכים ההיסטוריים הבעייתיים ביותר. דווקא בארץ ישראל בעת שבה אנו נלחמים על מקומנו במזרח התיכון ובשעה שאנו עומדים בפני מהלכים היסטוריים אנו נמצאים גם במצב של טשטוש זהותנו היהודית. השפה העברית והתרבות העברית מרכינות ראשן נוכח התעלמות מכוונת של אושיות השלטון.

בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי משמיע קולו, ואני אהיה כשופר לקולו של המשורר ושל הסופר המבקש חיים. הסופר העברי והסופר שרואה בעברית את ביתו. הסופר שרואה בבית הסופר ע"ש טשרניחובסקי את משכנה של התרבות העברית. מכאן אני קוראת לכותבי העברית ולחולמי העברית להרים קולם. קריאתי לעם היושב כאן, לשים לבו לטובת אחד מנכסי התרבות היפים שקמו לנו כעם.

מכאן אני יוצאת בקריאה לאחד כוחות ולקבץ את הפזורות לבטל כפילויות כדי שנוכל לעמוד מול פקידים ומול מוסדות המבטלים את חשיבותנו, ואשר רואים במתחרים את העיקר. השפה העברית היא המיעוט במזרח התיכון. היא תופעה פלאית בעולמנו.

השפה הערבית לא היתה זקוקה להחייאה היא לא היתה רק שפת תפילה ושפת פולחן אלא גם שפה יומיומית, בה דיברו בארצות ערב ובמדינות בהן שלט האיסלאם. התחדשותה של השפה העברית צריכה להיות מקודשת גם כעבור מאה שנים. האם יש להתעלם מן העובדה שיש עשרים ושתיים מדינות ערביות, אך יש רק מדינה יהודית אחת, ששפתה הלאומית היא עברית ותרבותה הלאומית היא עברית. דלדול משאביה של אגודת הסופרים וביטול ערכיה הרוחניים בחיינו כעם, על סמך עידוד תרבות שאינה עברית ויהודית מעוררת שאלות ותהיות באשר להמשכיות קיומנו כממשיכי התרבות העברית, כאן במזרח התיכון.

ככותבת בשפה העברית, כבת לאבי יצחק שעלה מפולין וכבת לאמי רבקה שעלתה מתוניס אני רואה חשיבות רבה להמשך קיומה של אגודת הסופרים בצביונה הנוכחי. הורי ראו כאן את ביתם ואני חוגגת כאן את ניצחונם בכתיבתי בשפה העברית. איני רוצה לגלות יום אחד ששפת הגלות מנצחת את שפת הארץ. השפה הרשמית היא השפה העברית. התרבות המרכזית היא התרבות העברית. והשר ראלב מג'דעלה הוא השר הערבי הראשון שצריך לתמוך בתרבות העברית. וזו צריכה להיות גדולתו. אין לנו מי שיתמוך בנו אלא אנו עצמנו. ושר התרבות הוא שר התרבות שלנו, גם של העברית.

הַמִּטְבָּח

שָׁנִים אָבִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְמַאֲכָלֶיהָ שֶׁל אִמִּי.
הִיא הָיְתָה עוֹרֶכֶת אֶת שֻׁלְחָן הַשַּׁבָּת
מְנִיחָה עַל הַמַּפָּה הַלְבָנָה אֶת שִׁפְעַת יֶרֶק הָאָרֶץ
מְנִיחָה אֶת הַסֹּלֶת, מְנִיחָה אֶת הַבָּשָׂר
מְנִיחָה אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַשּׁוּם
הִיא יָדְעָה לְבַשֵּׁל.
כָּךְ הָיָה טַעַם הָאֹכֶל בָּא מִמֶּנָּה אֵלֵינוּ
וְכָךְ הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת אוֹתָנוּ כְּמוֹ עוּגִיּוֹת יוֹ יוֹ טוּנִיסָאִיּוֹת
עוּגִיּוֹת מְתוּקוֹת טְבוּלוֹת בְּסֻכָּר נוֹזְלִי
מֵי שׁוֹשַׁנִּים הָיְתָה מוֹסִיפָה סָבָתִי אִם הָיוּ מַרְשִׁים לָהּ
אֲבָל כָּאן בָּאָרֶץ הָיְתָה אִמִּי מְכִינָה אֶת הַסָּלָטִים דַּק דַּק
כְּדֵי לִלְכֹּד אוֹתָנוּ לְיַד שֻׁלְחָן הַשַּׁבָּת.
לֹא לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שָׂפָה זָרָה
הוֹרַי דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה
אֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִית
אִמִּי בִּשְּׁלָה בְּתוּנִיסָאִית
וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵהֶם שָׂפָה זָרָה
רַק עִבְרִית יָנַקְתִּי מֵאֵם שֶׁלֹּא הָיְתָה זוֹ שְׂפַת אִמָּהּ
הִיא דִּבְּרָה עִם אַחֲיוֹתֶיהָ בְּצָרְפָתִית
בְּעַרְבִית
וּבֶעָגָה הַהִיא הַיְּהוּדִית הָרְחוֹקָה.
בַּמִּטְבָּח אֲנִי לֹא לָמַדְתִּי שָׂפָה זָרָה
רַק עִבְרִית.

אילו ביאליק היה קם עכשיו הוא היה כותב גרסה חדשה לשירו על השחיטה ופותח במילים "שמים, בקשו רחמים על התרבות העברית".