טעם מר משאירה אחריה פרשת ארגון טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. כאחת ממדליקות המשואות נבחרה נעמי נלבדיאן, ארמנית ילידת חיפה. וזאת בשל התמחותה בשיקום נפגעים בבית החולים "הדסה" הר הצופים, בירושלים.
בעלון שהוציא לקראת הטקס מרכז ההסברה נכתב: "נלבדיאן היא דור שלישי לניצולי השואה הארמנית, שהיתה בשנת 1915".
במרכז ההסברה אף אחד לא חשב שיש בעיה עם הטקסט, ורק כשפורסם הדבר יומיים לפני הטקס בעיתון "הארץ", ונודע לשגריר הטורקי ש"יצא מכליו מרוב זעם", החליטו במשרד ראש הממשלה, ועדת השרים לסמלים וטקסים, משרד החוץ ובמרכז ההסברה, לגנוז את כל 2000 העלונים הישנים ולהדפיס בבהילות חדשים בהם ייכתב: "נלבדיאן היא בת לעם הארמני למוד הסבל".
מצעד האיוולת הזה של הרגע האחרון, שהותיר משקעים הן ביחסי מדינת ישראל עם טורקיה והן בקשרים עם העם הארמני, פשוט מרתיח את הדעת.
כיצד יתכן שבמרכז ההסברה אף אחד לא חשב שאזכור השואה הארמני הוא בעייתי. הרי זו בעיה המלווה שנים רבות את יחסי ישראל טורקיה, וישראל ארמניה והעם הארמני?
לחץ טורקי על ישראל בנושא זה, פורסם כבר פעמים כה רבות בעבר, שפשוט קשה להבין מי הם ומה הכשרתם של אותם אנשים העוסקים בעניינים כה רגישים כמו הסברת מדינת ישראל.
נושא שני שעלה בבהילות ברגע האחרון הוא בחירה של מאבטח שיהיה בין מדליקי המשואות.
אכן החלטה מבורכת. אך שוב נשאלת השאלה, מדוע ברגע האחרון?
האם מאבטחים סיכנו את חייהם רק בימים האחרונים ולא בכל השנתיים וחצי האחרונות. ומדוע כמעין נספח, מדליק מספר 15 בעוד שישנם 12 משואות בלבד.
טקס הדלקת המשואות ככלל, נועד לשמש כמעבר בין אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לחגיגות יום העצמאות. פעמים רבות נמתחה ביקורת מפי משפחות שכולות, על ההכלאה הקשה והמעבר החד מידי שבין שכול לחגיגות. משפחות שכולות רבות שרק חזרו מטקסי הזיכרון בבתי העלמין, מתקשות לחגוג באותו ערב עם המוני בית ישראל את שמחת יום העצמאות.
מצדדי החיבור הקשה הזה טוענים, כי כך מועבר המסר לפיו אזרחי מדינת ישראל חייבים את עצמאותם לאלה שהקריבו את חייהם לטובת המדינה. אך עדיין החיבור הנוכחי הוא לא טבעי וקשה מידי בעיני.
אנשים מברכים אחד את השני ביום זה בברכת "חג שמח". כיצד אפשר לשמוח היום, כשאנו אמורים להתייחד עם זכרם של אנשים שהקריבו את חייהם למענינו?
ראשם של תלמידי בתי הספר עסוק במהלך יום הזיכרון בעיקר בתכנון חגיגות יום העצמאות שנערכות באותו הערב ממש. אני זוכר את חבריי ואנוכי עומדים בטקס זיכרון מטעם בית הספר בירושלים באנדרטה לזכר הנופלים ליד בריכת הסולטן, אך עסוקים כל הזמן במבטים לעבר בריכת הסולטן ובתכנונים כיצד נצליח להתפלח לתוך מתחם הבריכה הסגור, כדי לצפות בהופעה החגיגית של ה"דייר סטרייטס" שנועדה לאותו ערב חגיגי של יום העצמאות.
כך אי אפשר להתייחד עם זכר הנופלים.
לכן, ברצוני לבוא בהצעה למרכז ההסברה ולועדת השרים לטקסים וסמלים: אפשר להותיר על כנו את החיבור שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, אבל בסדר ההפוך.
קודם נחגוג את יום העצמאות. נרגע מהחגיגות במוצאי החג, ולמחרת בבוקר יחלו אירועי יום הזיכרון.
כך נוכל לברך אחד את השני בטבעיות בברכת "חג שמח" לפני יום העצמאות, ונמנע מהמעבר החד מידי, במהלך טקס אחד בהר הרצל מאבל לעליזות.
למחרת החגיגות נרכין ראש בפני אלה שבזכותם אנו חיים פה היום, מבלי שראשנו יהיה עסוק בתכנון חגיגות עליזות לאותו ערב ממש.
זהו אינו פתרון מושלם, אך הוא יותר מכובד בעיני, יותר הגיוני ויותר אנושי.
חג עצמאות שמח.
נזכור.
