התגובות שמעוררת הצעת החוק של זהבה גלאון המציעה ענישה ללקוחות של זונות, תגובות נזעמות בליווי נימוקים קיצוניים, רק מאשרות אצלי את שתמיד חשדתי: הזנות אינה בעיה הנוגעת לשולי החברה היא מוסד השוכן בלב לבה של החברה ומהותי לה. כל איום על קיומה של הזנות הוא איום על הסדר החברתי הקיים.
הגברים האומרים:"יתרבו מקרי האונס!", הגברים הזועקים את זעקת "הגברים המכוערים" (זה תמיד מישהו אחר), הגברים המגינים על חירותן של נשים להתפרנס בכבוד, כולם זועקים אלינו זעקה אישית ועמוקה: רק אל תיקחו לנו את הזונות!
מה עוד נשאר לנו? איך נדע שאנו טובים יותר? חזקים יותר? אתן יושבות לצדנו על ספסל הלימודים; אתן יוצאות לעבודה, מפרנסות את עצמכן; אתן בוחרות בעצמכן בני זוג; השאירו לנו את הזונות.
בואו נניח בצד את כל הטיעונים שעוסקים בשולי החברה. חלק ניכר מצרכני הזנות הם גברים שיכולים "להשיג" סקס גם שלא בתשלום. אבל לא סקס כזה. לא סקס שבו אינך צריך להוכיח את עצמך בדבר; לא סקס שבו אתה הוא הקובע היחיד, השליט הבלתי מעורער; לא סקס שבו אינך נבוך או חרד מביצועיך; סקס שאין סיכוי שיסתיים בדחייה. זונות הן שפחות, וההנאה מהסקס איתן היא אותה ההנאה ששאבו בעבר בני אדם מהחזקת עבדים, ולא רק בשביל הרווח הכספי, אלא עבור תחושת הכוח והעוצמה המלאכותית.
כעת יזדעקו לוחמי החופש ויאמרו: מה אכפת לך מכך שיש אנשים שנהנים מסקס כזה, כל עוד ישנן נשים שבוחרות לעסוק בזנות? מה אכפת לך?
אכפת לי. ונניח לרגע לכך שאכפת לי מנשים שעוסקות ב"מקצוע" שמשפיל אותן, שדוחק אותן לשולי החברה, מקצוע שאיש אינו מאחל לאחותו או לבתו. אכפת לי, משום שהזנות משפיעה על כלל הנשים בחברה. חברה אינה אוסף סתמי של יחידים; כל פרט בה מושפע מהערכים ומהפרקטיקות הנהוגים בה. יש קשר ביני ובין האישה העוסקת בזנות. שתינו שייכות לאותה הקבוצה. שתינו נשים בעולם של גברים.
החברה שמתייחסת לזנות כאל תופעה לגיטימית יוצרת גברים שהיחס שלהם לנשים הוא מעוות. היא יוצרת גברים ששופטים את האישה שמולם על-פי המידה שהיא מרצה את צורכיהם. גברים שבמקום להתמודד עם קשיים ביחסיהם עם נשים, במקום להתמודד עם חולשותיהם וחסרונותיהם, בורחים לאפשרות של סקס בתשלום. גברים שיסתמכו תמיד על הכסף שלהם שיקנה להם את התחושה שהם שווים משהו, שהם בשליטה.
אני חיה בחברה שרואה בסקס דבר שניתן לרכשו בכסף. כאישה, עלי להתמודד מול גברים שמתייחסים אלי כאל אובייקט מיני ותו לא. גברים שחושבים שלכל אישה יש "מחיר", שחושבים שיש להם עדיפות מינית עלי, שחושבים שאלימות יכולה להיות סקסית.
החברה הישראלית נהנית להתגאות בסולידריות וב"אכפתיות" לשכבות מצוקה; רק מצערן של הזונות לא אכפת לאיש. לתרום בגדים ישנים זה קל. לפתח אישיות, לעומת זאת, מצריך הרבה עבודה. להתמודד עם נשים חופשיות זה מעייף.
תחי החברה הליברלית, הנלחמת על חירות הפרט; חירותה של אישה, שנאנסה בילדותה, התמכרה לסמים בנעוריה והיא משוללת השכלה ויכולת לפרנס את ילדיה, חירותה לצאת בלילה אל הכביש, להיחדר ולחטוף מכות והשפלות מכל עובר ושב שבכיסו מאה שקלים. חברה שמקבלת את הזנות ככורח המציאות היא חברה שהתפרקה מערכיה, ממורשתה ומחלומותיה. חברה שאינה מאחלת לעצמה עולם טוב יותר, ומוכנה לקבל הכול כל עוד נשמר השקט התעשייתי, כל עוד הקופה רושמת. חברה שאין בה סולידריות, ובה אדם לאדם - לקוח וסוחר. חברה שמכרה את נשמתה.
כל עוד איננו קמים להגן על אחד הנכסים היקרים שיש לו לאדם - קיומו כסובייקט מיני - כולנו זונות.
