אין קשר למציאות

לפעמים להערת המחבר בכיתוב הקטן " לעלילה ולדמויות אין כל אחיזה במציאות" יש אחיזה במציאות ואולי המציאות עולה על כל דמיון. כלומר, המחבר זורק לך אמירה: חביבי, אל תחפש את הדמויות הללו במציאות. אל תחפור ותחפור כדי למצוא מי הגיבור באמת, מי הגיבורה בכלל. מי האבא שלהם. ומי האמא שלהם. באיזה רחוב או שכונה הם מתגוררים. עזוב אותם לנפשם. דע לך, הנפשות הפועלות יש להן מציאות אחרת. לפעמים מציאות שאולה ולפעמים זוהי המציאות עצמה.

גם כאשר אין קשר למציאות בסופו של דבר מתברר שהמציאות באמת עולה על כל דמיון. כאמור, הגיבור שלנו מישה בולשוי היה חייל בצבא הרוסי. אבל אולי עדיף לאחר ולא להקדים ולספר שמישה הגיע לתחרות כשהוא מלא באנרגיה. כולו נחוש לא להפסיד במערכה. מישה היה בחור חסון למוד קרבות. נזרק במרחבים אליהם הועבר מטעם הצבא הרוסי. פעם לאזור הררי ופעם לאזורים בהם חיו אזרחים שהשלטון הרוסי כפה עליהם סדר חיים נוקשה.

גובהו כשל בלוק מהחומה של בניין הקרמלין. מוצק ורחב כתפיים. חוסנו עמד במצבים קשים סופות שלגים ויובש המדבר. סופות של כפור וסופות של שרב. והיה הוא דוגמה לחיילים רבים בעת שירותו הצבאי. השתתף באימונים הכי מפרכים בערבות סיביר. שלג וקור מקפיא לא הרתיעו אותו מאימוני הכושר הוא יצא לאימונים בכל מחיר.

בתחרות הזו הוא רצה לצאת מנצח. והוא אכן ניצח. כשעלה לבימת הניצחון נושא את גביע התהילה. ידע שזהו הניצחון הכי מתוק. הוא השיג אותו לאחר דרך ארוכה. גם כשנדמה שהוא חסר סיכויים הוא המשיך להתאמן. התאמן נגד כל הסיכויים.

הוא החל להתאמן בדיוק ביום שהשתחרר מהשירות הצבאי. הפקידה שחתמה לו על טופס השחרור ושחררה אותו עם ערימת מדליות ועיטורי קרבות רכנה לעברו, הביטה בחום לתוך עיניו הכחולות והיא האמינה שיום יבוא והיא עוד תשמע עליו. כשיצא וחמק מזווית עיניה עוד יכולה היתה לשמוע את נעימת קולו של מישה בולשויי קול עבה וחם שידע לענות על שאלותיה בחדות ובביטחון.

היא שאלה אותו מה היה שכרו בעת שירותו הצבאי ומה יהיו צרכיו כעת כשישתחרר מן הצבא. הוא ידע למנות את שכר הדירה את הוצאות המחייה שלו ופירט בפניה במדויק את כל ההוצאות הנלוות. המלווה שלו עמד פעור פה ולא היה לו להוסיף מילה. הוא התגלגל מבסיס השחרור מזיז את עצמו בכוחות החדשים שאליהם חושל במהלכים האחרונים שהתרגשו עליו.

בולשוי יצא כבר בערב הראשון לתרגיל ההליכה הראשון. מקיף את חומות העיר העתיקה ואת רחובות העיר החדשה בעיר נעוריו לנינגרד. מנסה להדביק את השנים שנמחקו ממנו בשנייה אחת. חייל כמוהו לא היה בעולם כולו. תאב ניצחונות, רודף עיטורים.רק אדם כמוהו יכול היה להצליח במשימה החדשה.

באחד מאתרי האינטרנט פורסמה ידיעה באנגלית אודות תחרות המרתון הבאה. היא תתקיים באמריקה. ברגע שקרא את הידיעה החדשותית במדור הספורט האינטרנטי נעור ניצוץ בעיניו. זה היה בשבוע האחרון כשעוד נחשב לחייל בשירות הצבא הרוסי. ומרגע קריאת הידיעה הוא היה מסוגל לחשוב רק על בימת המנצחים. הוא דמיין את התהילה שתהא מנת חלקו בעת שיניף את גביע הניצחון. הוא יכול היה לשמוע את תרועות הקהל. את השאגות של המעריצים. בולשוי! בולשוי! והוא ציפה לקריאות בשפות שונות. המוני מעריצים מכל העולם יגיעו ויריעו לו. הוא יהיה תופעה עולמית.

כשצעד בימים הראשונים היה הקור המקפיא גורם לו לגירוד מסוים באיבריו המתחדשים. מלחמתו היתה מלחמה יומיומית. הוא יצא כמה פעמים מן החדרון הקטן שאליו נפלט לאחר שירותו הצבאי והחליט לנצח נגד כל הסיכויים. לאחר ארוחת בוקר שכללה כמה סוגי פסטות הוא העמיד את עצמו על שתי רגליו ויצא לרחוב. בבוקר קר ואפור וביום שמש אביבי. באופן עקבי הקפיד לסובב בדרכים על פני מסלול קבוע שהיה עוקף את החומות העתיקות ואת השכונות החדשות.

כשהתחיל היה עדיין הולך באיטיות. אחר היה צועד במהירות בשעה שבעלי הדוכנים לצידי הדרך סידרו את מרכולתם. הם הביטו עליו בעיניים מלאות רחמים לא האמינו שיהיה מסוגל להתמיד בוקר בוקר. בתחילה רבים היו מנסים לומר לו שיעזוב וישוב לביתו וימצא לעצמו עיסוק אחר. ואחדים מהרוכלים כבר הכירו אותו וידעו שלא יעזור, הוא עיקש בהחלטתו.

יום יום עמדו כמו במצעד צבאי מריעים לו בשולי הדרך. כשהתרגלו למראה האיש שהפך לרץ בשבילי הביתנים הקטנים הבין שהם היו לאוהדים שלו. ככל שהתמיד ידע מישה להסיק ממבטיהם של העוברים והשבים שהניצחון שלו הולך ומתקרב אליו בצעדיו שלו.

חודשים חלפו והוא המשיך להתאמן בונה את שרירי החזה במשקולות שרכש בכספי הפיצויים. מחזק הגפיים העליונות כדי לבנות את בית החזה לתלפיות.

ברגעים האלה כשהיה רץ לו בשביל ששרטט לעצמו החל לחוש כיצד כוחותיו שבים אליו. המסלול הניע אותו לרוץ כמה שעות וכך היה מהרהר במזלו ששפר עליו. היו לו עיניים חדות. והיה לו חוש ריח מפותח. לפעמים חש כמו זאב ביער. חש כיצד חושיו החדים נושאים אותו כמו חיה טורפת האורבת לטרף שלה. הוא הודה לאלוהים על כל מה שהעניק וידע שדרכו עוד תארך והימים שלו יאירו פניהם לפניו.

הקיש את פרטיו על מקלדת המחשב ביום שלכדו עיניו את תחרות המרתון הגדולה של ניו-יורק. זה היה אמור להיות ביקורו הראשון בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הוא חקר במשך כמה שבועות מהי תחרות מרתון וכיצד צריך להתאמן לקראתה. ארבעים ושניים קילומטרים ומשהו שהיה עליו לגמוע נדמו בעיניו חסרי משמעות.

המטרה היתה חשובה והיא שקידשה את כל האמצעים. למזלו ההרשמה היתה פתוחה לקהל הרחב. ובאמת, כשסקר את רשימת הנרשמים לתחרות הגדולה של המרתון העולמי הבחין שהיו ביניהם אנשים מכל רחבי העולם. גברים ונשים מכל העולם.

היה קצת יומרני מצידו להתחיל בתחרויות מרתון דווקא בתחרות עולמית. היה זה יומרני מצידו לקחת חלק לראשונה בחייו בתחרות שבה נוטלים חלק מכל קצוות תבל. בדמיונו הצליח לטוות תמונות של מתחרים שונים. אף פעם לא לקח חלק בתחרויות ריצה בהיותה נער או בהיותו חייל בצבא. אבל כעת כשהיה פנוי מכל עיסוקיו נשבה ברעיון ריצת המרתון בכל מאודו.

הרהר בלבו. בוודאי שחומי העור והאפריקנים יהיו המנצחים של התחרות. הם היו ידועים בכל העולם כולו כרצי המרתון הטובים בעולם. הסנגלים והאתיופים היו הרצים המהירים בכל העולם כולו. בדרך כלל הם ידעו לרוץ כמו ברדלס לפחות או פומה בערבות אפריקה. הרצים השחורים היו רצים מעולים היו להם אינסטינקטים טבעיים של היוצאים לציד בכל רמ"ח אבריהם. בכל פעם כשהעלה בדעתו את תמונת הניצחון על הבמה הצליח לחזות תמונה שיש לו שני סגנים נמוכי קומה ועורם מסנוור מצבע כמו משחת נעליים מבריקה. הם עמדו בדמיונו עם חזה מתוח ושרירי הגפיים שלהם הבהיקו. כמו היו דוגמני גוף לתפארת הצופים באצטדיון.

כדי להסיח דעתו ממראם הזוהר והבוהק החליט גם הוא לשפץ את מראהו. כדי להתרחק מן המראה הלבן שאפיין אותו כיליד הארץ הקרה. הוא ידע שככל שיתמיד בריצות בשעות היום ובמיוחד בשעות הבוקר ייחשף עורו וכך יוכלו זרועותיו להיות שזופות מקרינות בריאות נינוחה. כך שעם הזמן קנה גם גופיית ספורט הדוקה של אחת מחברות היוקרה שיובאו מחוץ לארץ לארצו המשתחררת מכבלי הקומוניזם. זו הייתה חולצה מקורית והוא עטה אותה בגאווה כאשר היא הבהיקה במרוצו היומי. שרירי זרועות ימין ושרירי שמאלו החלו לבהוק באור מיוחד. צבע העור החל לקבל גוון שחום אט אט.הוא שהשתחרר מבגדי הצבא לאחרונה החל לראות כיצד הגוף מפזם לו מנגינה משלו.

כדי להצליח היה חייב מישה לשדרג את הרגלי התזונה שלו. פירות וירקות לצד שתייה מרובה ומזון עתיר פחמימות הפכו להיות התפריט היומי שלו. הוא החל להכין פסטות בטעמים ורטבים שונים. רוטב בולונז או רוטב שמנת לתפארת אמא רוסיה. כמו התמחה ברזי המטבח האיטלקי. את בדידותו הפיג בין אימוני הריצה בהרחבת הידע הגסטרונומי שלו. הוא הקיש במנוע החיפוש "מאכלי פסטה" והדפיס לעצמו מדי יום מתכונים חדשים להנאתו.

כך חלפו חודשים של עבודה אינטנסיבית לקראת היעד. חריצות והתמדה הם שאפיינו את מישה בולשויי. שום דבר לא עמד בדרכו. הוא לא הרהר ואף לא לשנייה באפשרות אחרת. זו היתה פעילות למען מטרה אחת בלבד. התמיכה החודשית שהגיעה ממשרדי הצבא הרוסי אפשרה לו להתנהל באופן קפדני. באשר לכך שפר מזלו. הוא לא היה עני כמו מרבית אנשי הארץ הזאת ולא עשיר כמו האוליגרכים החדשים. היתה לו קצבה שהטיבה עמו ונתנה לו את האוויר לנשימה. והוא ניצל כל רגע בדרך שנראתה לו הגיונית. היו רגעים שהיה עלול לשקוע בדיכאון. היו רגעים שעשוי היה לבכות את הבדידות שנגזרה עליו אבל הוא המשיך לרוץ.

באחד הימים כאשר עבר ליד חלונות הראווה ראה על תצוגת מדפי סרטי הוידאו את הסרט פורסט גאמפ. הוא במטבעות המעטות שהיו לו הוא רכש את קלטת הוידאו והיה צופה בסרט בשעות הפנאי. מעין מעגל שכולו למען מטרה אחת. וגם פורסט גם שרץ היה מלווה אותו בבדידותו. המלווה שלו בחר לא להגיב למראה ולהתנהגות שלו. הוא בסך הכול היה משרת וסייע לו להשיג דברים שייקלו עליו ויעזרו לו להגיע להשגת מטרתו.

וסוף סוף הגיע היום הגדול. שניהם ארזו את בגדי הריצה שרכש במיטב כספו. חולצה ירוקה מבריקה עם כתובית של שמו בצבע לבן, אותיות מודגשות באופן חגיגי. מישה בולשווי נציג רוסיה. כאשר הציג עותק הזמנה לריצת המרתון בניו-יורק בפני פקיד השגרירות האמריקנית החתים זה את אישור הכניסה לאמריקה במהירות. לא טרח לשאול אותו שאלות והעבירו הלאה לקראת היציאה ממתחם הביטחון של השגרירות במוסקבה. מישה יצא החוצה חיבק את מלווהו ושניהם נכנסו למבנה של מקדונלד'ס בלב הבירה. חוגגים על ביג מק בהנאה רבה. נוזלים ניגרו על פניו מכריך ההמבורגר והוא ניסה לנקות באמצעות כתפו. מנגב בבושת פנים את שאריות המזון שבא אל קיבתו.

כשהגיע לנמל התעופה ג'ון אף קנדי בניו-יורק החל להרגיש כיצד ההתרגשות מחלחלת סוף סוף. גירוד שהדחיק תקופה ארוכה החל להעיק עליו. הוא גירד את גפיו התחתונות זיכרונות
החלו לצוף באופן מהיר. הוא ניסה להתחמק מהזיכרונות שהציפו אותו. והוא ידע שהרגע הזה הוא רגע קריטי במסע אותו החליט לערוך בחייו. הוא נשך את שפתיו מנסה לזהות מה מסמנים לו פניהם של השוטרים המוצבים במסלול הכניסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

פניהם היו חתומות והוא עדיין לא הגיע למסלול השיקוף או למכונת גילוי המתכות. עמד בתור בדומיה חנוקה. הוא החליט להשאיר בבית את המלווה הצמוד שלו, הפעם החליט יעשה את כל הדרך בכוחות עצמו.ככל שהתקדם בתור המוביל למכשיר המגלה מתכות החל לחוש כיצד זיעה קרה מכסה את מצחו, הטיפות זלגו לאט על צדעיו ונחתו בשקט במעלה הצוואר. מחנק אחז אותו.

המכונה היתה מכונת משוכללת ששיקפה וגם זיהתה מתכות בגופו של הנבדק. כאשר הגיע מישה למקום המבדק צעד אל תוך התווך באיטיות מביט לצדדים כמו הגיע לגנוב בשעת ליל חפץ יקר ערך. השוטר שעמד לצד המכונה הביט בו, וסימן לו לעבור. בביקורת הדרכונים החתימו את דרכנו במהירות והוא לא הצליח להבין כיצד הכול עבר כל כך חלק. זו היתה הפתעה נעימה. הוא זכר היטב את הוראות הפקידה בשגרירות ארה"ב לא להכניס מכשירים חדים וגם לא פצירה או מספריים לגזיזת ציפורניים, שום מכשיר חד אסור בתכלית האיסור.

משיצא משדה התעופה תפס מונית צהובה שהביאה אותו עד לשער מלון הולדיי אין ברחוב 57 בניו-יורק. מזג האוויר היה נעים, לא חם ולא קר. ראשית חודש מאי. הוא לא יכול היה לדמיין לעצמו מזג אוויר מושלם יותר לתחרות המרתון שעמדה להתרגש בעוד יממה.

נטל את מפתחות החדר שלו, ניכר שהמלון הוותיק ידע ימים טובים יותר. הוא לא התעניין בבילויים אלא שאל על מסעדה טובה. פקידת הקבלה שלחה אותו לפינת הרחוב למסעדה הסינית החדשה שהוקמה לפני כמה חודשים. לפני שיירדם הוא רץ בכוחותיו האחרונים להסב לארוחת ערב חגיגית. הטיסה הטרנסאטלנטית החתימה אותו בעייפות בלתי נמנעת. הוא אכל כמה מנות אורז ופחמימות מעט בשר וסלט סיני חמוץ מתוק. וחזר לחדרו. בלילה שוב חזרו אותם מראות של ניצחון. הוא שוב על בימת הניצחון שני אפריקניים ניצבים במקום השני והשלישי האחד נושא מדליית ארד והשני מדליית כסף והוא בגאון משיא את קודקודו כלפי השמיים. מודה לאלוהיו שאפשר לו להגיע למעמד המכובד הזה.

והנה הגיע הרגע הגדול, נשמעה יריית הפתיחה המונים יצאו לדרך. הוא היה בין הראשונים שיצאו לדרך. כשחבט בחזהו בסרט ויצא למרוץ חש כיצד זרם עולה מן הגפיים התחתונות עד לקצה הקודקוד. איזה שחרור עטף אותו. פניו זהרו כמו היו עשויות ממתכת חדה.

הוא החל לרוץ כמו מכונה משוכללת. ידיו ורגליו נעו במהירות רצחנית. הרצים האחרים נדהמו מריצתו המהירה. כשנטל את המספר שהצמיד לחזהו ולגבו לפני תחילת המרוץ לא שמו לבם אליו. הוא אומנם נראה מוצק וגבוה לעומתם אך לא יכלו לנבא את מהירותו המושחזת בלא שהיה לו מנוע סילון.

בעוברו קילומטרים רבים חש כיצד כוחותיו שבים אליו. החששות שפקדו אותו נעלמו. נזכר כי גם כאשר צפצף גלאי המתכות בשדה התעופה לא עצרו אותו השוטרים. הבריונים הללו שהיו עטופים במדי צבא משמר הגבולות הביטו בו ברחמים והניחו לו לעבור בכל המסלולים כשראו במכשיר השיקוף מי עובר לפניהם.

עכשיו כשהוא חופשי ורץ בארץ החופש לא היה אכפת לו מכל מה שארע לו לפני כל מהלך התחרות. האדרנלין החל להסתנן למוחו. מתיקות עלתה לראשו הוא חייך כאשר הגישו לו בנות בלונדיניות ברונטיות שחומות ולבנות משקאות להאצה. בכל פעם כשהגישו לו בקבוקי שתייה שקופים עם משקה קר וצונן חש אהדה והזדהות של הנערות המלוות.

בתחילה כאשר חלפו רק עשרה קילומטרים לא הבחין שהוא מוביל טור ארוך מאחוריו. הסנגלי ניסה להדביק אותו בלא הצלחה והוא המשיך לנוע כמו ציפור דרור. הסנגלי הניע את ראשו מצד אל צד מנסה בכל כוחו לעבור למקום הראשון. הוא נשף בעורפו מדי כמה דקות. מסלול עירוני בעיר ניו-יורק היה חוויה בפני עצמה. מרחובות ראשיים וצדדיים החלו הרצים להקיף את הסנטרל פארק. רוח נשבה על פניו והוא כבר ידע שהוא מוביל את רגליו לניצחון סוחף.

הוא גמע מרחקים כמו מישהו שצמא למים. זו היתה ריצתו הראשונה למרחקים ארוכים כדי להשיג מדליה אמיתית. כל ההכנות שקדמו למהלך הזה החלו לנבוט בו כעת. ואכן הוא הגיע למקום הראשון בסופו של המרוץ.

השופטים לא הסתירו את פליאתם למצוא אדם אלמוני לחלוטין שהגיע למקום הראשון. מי הוא מישה בולשוויי התלחששו ביניהם. הריצה של מישה היתה כמו של להקת בלט בבולשווי. הם רצו להתלוצץ ביניהם וללעוג לו על האופן שבה רץ את הריצה המהירה שלו. המראה שלו היה מראה של רקדן בלט, מלבד החולצה ההדוקה שלבש הוא לבש מכנסיים כשל רקדן בלט, שהדגישו רגליים מחוטבות להפליא. היה בו משהו מוזר שלא התאים לתחרות של ריצת מרתון.

הוא עמד על בימת הניצחון מקשיב להימנון הרוסי. וגאה כל כך שכל האומה הרוסית צופה בו במסכי הטלוויזיה בבתים באמא רוסיה. ואז באו כאבי הפאנטום בבת אחת. כל השנה האחרונה התחמק מן הכאבים הללו. היציאות האלה מן הבית כדי להתאמן לריצת המרתון היו בעצם ניסיונות שלו לברוח מכאבי הפאנטום הנוראיים. במקום שהיו לו פעם גפיים תחתונות היו שתי גפיים מעוצבות בקפידה. הן התלבשו בצורה מדויקת על ברכיו והוא יכול היה לצאת למרוץ היומי בלי לשקוע בכאבי הפרידה שלו מחלקי הגוף שנשרו בעקבות נמק שחטף ברגליו.

הקור הסיבירי הוא שהוביל לגורל האכזר הזה. זה היה עונש שהטילו עליו בשל המשטר הצבאי לו היה כפוף במחנה האימונים האחרון. כשגילו בצבא שהוא הפך נכה לצמיתות זרקו אותו לחיי אינוואליד. הם לא ידעו מה יהיה איתו הוא כבר תכנן את עתידו. מישה עמד על בימת הניצחון הרים מעט את מכנסיו ואפשר לשופטים להציץ למראה שנגלה לעיני כל. הסנגלי והאתיופי שעמדו משני צידיו הביטו גם הם. הם היו בגובה רגליו. ואז נשמעה מפיהם קול אנחה של הפתעה.

אינוואליד ניצח אותם.

ואם נחזור להתחלה, הסיפור מבוסס על הסיפור שסיפרה לי הקוסמטיקאית יעל אולי ילנה עולה חדשה מרוסיה, שהיא גם סיפור בפני עצמו, לא יודעת אם היא המציאה אותו או היא אכן צפתה בתוכנית טלוויזיה ברוסית, ואותי היא הצליחה להלהיב עד כדי כך שישבתי וכתבתי סיפור...