זה לא נושא חדש, אבל זו בוודאי לא סיבה להתעלם מן המצב הבסיסי שנתונה בו מדינת ישראל מאז הקמתה. ישראל שוכנת בסביבה גיאו-פוליטית העויינת אותה מאוד. מדינה יהודית אחת בלב עולם ערבי-מוסלמי המשתרע מהאוקיאנוס האטלנטי ועד הודו, מדינה בעלת אופי מערבי בין עשרות מדינות איסלאמיות, קיצוניות יותר וקיצוניות פחות.
ולמה אנו מזכירים עובדה-מוכרת-לכל זו? כי מלעיטים אותנו באלה הימים בדיבורים רמים על גישושי שלום באור ובסתר, על מפגשים בין הצדדים העויינים, על ניירות והבנות, על התקרבות לקראת פתרון חלק מנושאי הסיכסוך. האם בהסכמות שיושגו, אם יושגו, יהיה כדי לצמצם את שנאת ישראל בעולם הערבי?
מאז קום המדינה מבקשים אנו שלום ורודפים אחריו. שני הסכמים כבר נחתמו ברוב טקס. לצד המאמצים הדיפלומטיים, אזוריים ובינלאומיים, אסור לנו לטמון ראשינו בחול לנוכח גילויי שנאה גוברים והולכים כלפי ישראל והיהודים.
את הטון נותנת כמובן אירן ושליטה הכמו-נאצי אחמדינג'אד. איומי ההשמדה שהוא מפריח מעל כל במה בסגנונו הארסי, מהדהדים מקצה העולם לקצהו. מעטות מאומות תבל מתרגשות, קמות להגן מוסרית על ישראל, או נערכות לנקוט פעולה נגד השליט שעסוק בפעילות מואצת לקראת יצירת פצצת גרעין.
בדומה לפטרונו האירני מתבטא ברוב שחץ גם מנהיג "חיזבאללה" בלבנון שייח נאסראללה. דברי השנאה שבוקעים מגרונו בעצרות ההמוניות ובמסכי הטלוויזיה, האיומים שבהם הוא מהלך עלינו אימים, מהדהדים ברחבי ארץ-הארזים. מי עוד זוכר, שפעם סברנו, כי תהיה שנייה לכרות עמנו הסכם שלום...
השנאה שוטפת את מדינות השלום הקר, מצרים וירדן. נותני הטון הם המשכילים דוקא - העיתונאים, עורכי הדין, אקדמאים ודומיהם. אירגוניהם מחרימים אותנו ונוקטים סנקציות נגד מי מחבריהם שמהין להשמיע או לכתוב מלה חיובית על ישראל.
הסכמי השלום לא הנמיכו את להבות השנאה במדינות השלום-כביכול. אולי אפילו ליבו אותן. נקל לשער מה עלול לקרות במצרים - כשיירד מן הבמה הנשיא מובארק, או בירדן - כשיימוט המשטר ההאשמי. לא שמובארק הוא מטובי ידידינו. כף רגלו ממאנת לדרוך על אדמת ישראל. הוא תומך במלוא התביעות הפלשתיניות. אין הוא מונע חימושה של רצועת עזה בנשק ותחמושת שמוברחים מהגבול המצרי.
השנאה גואה מאוד ברחוב הפלשתיני. בית היוצר הבולט שלה הוא אירגון ה"חמאס" שהשתלט על רצועת עזה והשליט שם שלטון טרור ופחד. את שיגור הטילים לעבר שדרות ויישובי מערב הנגב, במטרה לשפוך דם חפים-מפשע, מלוות הכרזות מלחמה שחצניות. אין דוברי "חמאס" מסתירים את חלומם לטווח ארוך - לכבוש השלטון גם בגדה המערבית ולפעול נגד אזרחי ישראל בכל מקום שידם משגת. יעדם הסופי הוא יפו וחיפה, באר-שבע ואשקלון. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד ש"חמסטאן" תשתרע על כל שטח ארץ-ישראל.
בעוד שבישראל משביתים בפראות את הלימודים למשך ימים רבים, בתי-הספר הפלשתינים שוטפים במלוא הקיטור את מוחות התלמידים בשקרים ובעלילות נגד ישראל והיהודים. ישראל איננה קיימת על המפות. מטיפים ל"זכות השיבה", שפירושה כמובן חיסול ישראל. משננים את נאראטיב ה"נאכבה" ו"גזילת אדמות המולדת" בידי היהודים שזה מקרוב באו מכל קצווי תבל. במוסדות ה"חינוך" הפלשתינים צומחים דורות שלעולם לא ישלימו עם קיומנו ויראו בנו מפלצת שיש להכות בה עד חורמה.
פלשתינים - אזרחי ישראל הערביים - חיים בהמוניהם גם בגליל, בנגב, ב"משולש". לא כל מיליון ערביי ישראל בזים למדינה, אבל עובדה היא ששלחו כנציגיהם בכנסת שונאי ישראל מובהקים, כמו ח"כ ג'מאל זחאלקה החצוף ועז-המצח. בכל מדינה נורמאלית בוגדן כזה כבר מזמן היה הולך בדרכו של מסית אחר, הגולה עזמי בשארה, או עומד לדין ועף מבית המחוקקים.
אירגונים כמו "ועדת המעקב", "התנועה האיסלאמית" ודומיהם, מפיצים ללא רסן דברי הסתה נגד אופייה היהודי של ישראל. מנהיגיהם ובראשם שייח ראאד סלאח, אינם מתייראים להתפרע ולהשמיץ בכל הזדמנות את המדינה שמאפשרת להם "חופש ביטוי".
וכך יומיום מופעל טרור מילולי ארסי נגד ישראל, לצד הטרור האלים הרצחני.
קשה להיות אופטימיים לנוכח תמונת-מצב זו, כאשר כל חתירה להסכם שלום עם ערבים שווה כקליפת השום - אל מול הטרוף האנטישמי המשתולל בעולם המוסלמי סביבנו. לדידם של הערבים, כל הסכם הוא לכל היותר מהלך טאקטי, פשרה זמנית, "הודנא". הוא מאפשר פסק-זמן לקראת תירגום השנאה המוצהרת להסתערות אלימה כוללת על מדינת ישראל.
ראינו איך ה"חמאס" פועל בעזה נגד אחיו-מתנגדיו מן ה"פתח": הוצאות להורג ללא משפט, ירי ללא הבחנה לתוך המון מתכנס, זריקת אנשים מקומות עליונות של בתים אל מותם. אם באכזריות כזו הם מתייחסים אל בני עמם, כלום לא ברור מה זוממים הם לעשות לשנואי נפשם היהודים?
אשליות השלום וההשלמה, הרווחות בצמרת השלטון ובקרב חוגים נרחבים בתוכנו, צריכות להיפסק. לא אחר מאשר ד"ר בוטרוס ראלי, הדיפלומט המצרי שהיה מזכ"ל או"ם וממנסחי הסכם קמפ-דיוויד, אמר גלוי לב בראיון לידיעות אחרונות (09.11.07): "העולם הערבי מסרב להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ולכן בולם את כל הניסיונות שלכם לקיים קשרים נורמאליים".
ובכן, יש להיערך אל מול הסירוב הקשיח הזה, מול ההונאה שנקראת "תהליך שלום" ומול המיתקפה האיסלאמית הכוללת, ההולכת ונרקמת נגדנו.
האויב הערבי בכלל, והפלשתיני בפרט, אינו מותיר ברירה בידינו אלא להוסיף ולאחוז בחרב, להישען עליה, לשולפה בעת הצורך מנדנה, ולהיות נכונים - היום יותר מתמיד - להילחם ולהגן, כדי שחלומות השמדת ישראל לא יתקדמו לכלל מימוש.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
