והתשובה היא כן, אנחנו אותו דבר, ולנו הרבה יותר קל להשתנות, כי החיים בביצה הפוליטית מחמירים את התופעות האלה לאין שיעור, הכוח והכסף הציבורי הקל לכאורה, משחיתים אותם פי עשר מאתנו.
הרי גם אנחנו מסתכלים רק על עצמנו ועל רדיוס של חצי מטר מסביבנו, אנחנו הרי רואים דבר אחד מול עינינו, את הכיס הפרטי שלנו, אז מה אנחנו רוצים מהם, הם דור שרובו נולד בארץ, עצם מעצמותינו, ולמה שנצפה מהם למשהו אחר?
ההישגיות הפכה לאגואיזם, התחרות הפכה לרייטינג, והמצוינות הפכה לתחמנות, ואת זה אנחנו יצרנו, במו ידינו, והנהגה הנוכחית היא תוצאת התהליך הזה ולא יוצרתו, וככל שיחלוף הזמן כן ילך ויחריף המצב.
אז מה עושים?
מדברים? אבל אף אחד לא מקשיב!!! אפילו אנחנו אטומים!!!
כותבים? אבל האם מישהו קורא?
מתלוננים? אבל זה לא מעניין את אף אחד!!
אז אולי חוזרים בתשובה? או חוזרים בשאלה? אולי חוזרים בחזרה לוורשה צנעא ומקנז?
לדעתי יש פתרון יותר טוב, פתרון בו כל אחד מאתנו יקדיש חלק מעצמו לטובת הכלל, ובאותו חלק הניתן לטובת הכלל, אנו נהיה אורתודוקסים בדיוק כפי שאנו אורתודוקסים ביום יום לטובתנו האישית, וכך לאט לאט נמצא את דרך האיזון.
יום התנדבות שבועי, מעלות השחר – עד חצות, יום שלם – זו ההצעה.
כל אחד מאתנו, אשר הפרוטה מצויה בכיסו, ילדיו אינם רעבים ללחם, יקדיש יום בשבוע למען הקהילה.
- מערכת החינוך תקבל אלפי ידיים נאמנות ומוצלחות לקידום תלמידים בהוראה בקבוצות קטנות.
- מערכת הבריאות תקבל אלפי ידיים לעבודות סיעוד קשות ולא נעימות.
- מערכת הרווחה תקבל פתאום תקציבי ענק של שעות עבודה, ביקורי בית, עזרה לנכים, קשישים ומוכי גורל.
כל מה שחלמנו עליו יהיה, כי הרי גם אם רק מחצית מכוח העבודה במשק יוכל לתרום עצמו הרי שמדובר בגידול תקציבי ענק שאין לו אח ורע בכל תקציבי המדינה.
אנו רוצים לראות חברי כנסת, המטפלים דרך קבע בקשישים סיעודיים במחלקות הקשות, ועורכי דין של 1,000 דולר לשעה המאמצים נכים ומבקרים בבתיהם מדי שבוע, ומנכ"לים, העפים ישר מן המטוס לבית הספר בשדרות על-מנת לחזק שם את התלמידים בתחום התמחותם, ואנשי ההיי-טק שירדו קצת ממרומי האולימפוס המבודד שלהם ויקדישו יום שבועי לקשישים, חולים או תלמידים הזקוקים לחיזוק.
יהיו שיגידו שמדובר באובדן כוח ייצור של כ 20% מהמשק, יום בשבוע, ולדעתי האמת היא הפוכה לגמרי, עם השדרה המוסרית שלנו היום, ועם רמת מערכת החינוך, ועם הלכידות החברתית המתפוררת, והאיומים הפיזיים מבחוץ, אנו נמצאים על סיפה של קטסטרופה חברתית פנימית – ורק שינוי דרסטי, אשר ישפיע על כל אחד מאתנו, מרצון – הוא זה שיכול להדביק בחזרה את החברה הזו. מנכ"ל יראה 4 ימים בשבוע את מנכליו, יומיים בשבוע את משפחתו, אך יום בשבוע הוא יבלה בחצר האחורית שלה חברה, וכנ"ל המהנדס, הארכיטקט, העורך דין, והמורה, כן גם המורה.
רואה החשבון מחיפה יעשה יום בשבוע את חשבון הנפש הנוקב עם עולים מאתיופיה, קצין צה"ל העובד דרך קבע בקריה בת"א יעשה חשבון נפש דומה עם מפורקי גוף ונפש בבית לוינשטיין. והעיתונאי כן העיתונאי הבכיר, יחסיר יום אחד מהאקרן, יוותר על שכר שנתי של אדם מוכה גורל, ויקדיש יום שלם בשבוע לביקורי בית אצל קשישים שיוקצו לו.
אנחנו יכולים להמשיך וליילל על ההידרדרות, לתמוה על הירידה בציוני המבחנים, לבוא בטענות על הגדלת הקיטוב, אבל אנחנו מדברים אל הקירות, ואפילו אנחנו לא מקשיבים לעצמנו, כי אנחנו חלק מאותו מירוץ להשגת כסף – ואת המרוץ הזה לא צריך לעצור – אך חובה לאזן אותו עם צרכים חיוניים אחרים, שעיקרם הוא צמצום הפער שאנו משאירים מאחורינו.
וכי מה יעזור אם קיברנו יהיה מלא מרשרשים, כאשר מאחורינו השארנו עם חולה, נבער, חסר כל, ובאשר אם היינו מקדישים לו רק 20% מזמננו – אפילו מבלי לפגוע בשעות הפנאי שלנו, היינו אז מטיבים גם עם עצמנו וגם הסביבה.
מדוע רק אמנים, סלבריטאים וכוכבי ספורט מבינים את החשיבות שלהם לילדים חולים, מדוע לא יבין זאת שופט מחוזי, שופט עליון או מנכ"ל של משרד ממשלתי?
וכאשר נסתובב שם כולנו, בשוליים, ובשולי השולים, נכיר אותם לראשונה בחיינו, נבין טוב יותר את הפער וסכנותיו, ואז יש סיכוי שנמצא את התמהיל הנכון בין יוזמה פותחת הפער ובין החמלה ושותפות גורל המצמצמות אותו.
ואז תצטמצם החמדנות מבלי לפגוע ביוזמה, ותרד התחמנות מבלי לפגוע ביצירתיות, ותמעט החכמולוגיה מבלי לפגוע בטכנולוגיה, ואז תיעלמנה הקומבינות מבלי לפגוע במצוינות – ולשם ורק לשם אנו חייבים לכוון,
כי רק לחברה כזו תהיה הנהגה בדמותה, הנהגה חכמה, יעילה וישרה. כי רק חברה כזו תשרוד, תתפתח ותפרח בים השנאה המקיף אותנו.
