יש לי זכות לדבר. יש לי זכות לכתוב. שנים רבות - רבות מספור, רבות משאת - הגנתי עליכם בעט ובמקלדת. תבעתי את עלבונכם. ספגתי אש (נקמות) שנורתה לעברכם. מיצבתי עצמי על תקן "יפה נפש", רק משום שנקטתי והבעתי דעות "שמאלניות" - עם מרכאות ובלעדיהן.
על כוסות (קלקר) קפה בוץ, מיץ טפל ופושר ומים מלאי-אבנית, סביב שולחנות עגולים, בכיכרות ערים וברחובות קטנים בהן, סביב קרקרים וכעכים, בסימפוזיונים של שבת-אחים-גם-יחד, בתכנון מבעוד מועד ובאקראי, ישבתי והאזנתי בקשב ובריכוז לדוברים שנטפו רעל וארס, בהכלילם אתכם בשם הקיבוצי "כל הערבים". נפשי נקעה מההכללה. ביקשתי להפריט אתכם. "לכל איש יש שם" כתבה, בשעתה, המשוררת הירושלמית יראת השם, זלדה ז"ל.
כשחברים שלי הפכו אתכם ל"לא בני אדם", להמון אנונימי משוסה ומוסת, חמום ונבער, נלחמתי - רב טוראי פשוט - כדי להאניש אתכם ולשוות לכם צלם אנוש. לא עשיתי זאת משום שאני חסיד אומות העולם - אני לא - אלא משום שסברתי שצריך וניתן וגם נכון וראוי לנהל אתכם ויכוח ענייני ומהותי בשפה אחת ובדברים אחדים, בשפת האם המשותפת של כולנו - שפת הכבוד.
פניתי אליכם לא אחת ואיש מכם לא השיב לי. אבל לא על חוסר הנימוס האלמנטרי שבהעדר תשובה אני רוצה לכתוב כאן. לא העניין האישי שלי הוא עצם העניין. העניין הוא זה:
אתם, חברים יקרים, מעלתם בתפקידם כאשר החרשתם ושתקתם במקומות ובזמנים שבהם הייתם חייבים לצעוק ולזעוק ולהתריע ולגנות ולהוקיע. במקומות שבהם הייתם חייבים לגלות מנהיגות ואכן, להנהיג.
לא התייצבתם לכבות את גחליה הרומצים של אש השנאה היוקדת ברחובות המלובים אש נקמות. לא יצאתם חוצץ נגד מיידי האבנים. לא היסיתם את הרועמים "איטבח אל יהוד". לא הסתייגתם. לא נרתעתם. לא סלדתם. לא גיניתם. לא הוקעתם. לא הקציתם מחמת מיאוס. עברתם לסדר היום, כאילו דבר לא אירע במקומותינו.
מדינה דמוקרטית מתוקנת אינה יכולה לשאת חתרנות מתמדת תחת אושיותיה. היא לא יכולה להרשות ערעור וחמור ממנו - זעזוע וקעקוע מתמידים של יסודות קיומה.
היא לא יכולה להסכים שתושביה, הנהנים בה מחופש תנועה ומחופש ביטוי גורף (שלא אחת הוא מגיע עד קו התפר שבין מה שסביר ונסבל לבין מה שהוא בגדר הסתה) יצאו בגלוי ובמופגן נגד מוסדותיה השלטוניים הנבחרים.
במשך שנתיים וחצי, שבהן משתוללת כאן "אינתיפאדת אל אקצה", לא נשמע איש מכם מגנה בלשון חדה וחריפה, חד משמעית, את פיגועי הטרור הרצחניים.
אתם, שיושבים בבית הנבחרים (נבחרים!), נהנים מסל הטבות מפליג בנדיבותו, אפופים בהילת יוקרתכם כמי שנמנים עם מאה ועשרים הנבחרים, לא חשבתם לנכון ולנחוץ: לקום מהכורסאות המרופדות שלכם ולא לומר דבר שיש בו משום הסתייגות נחרצת מהטרור.
לא מאוחר. עדיין לא. גם כאשר מנהיגי ה"פלג הצפוני" של התנועה האיסלמית עצור.
אתם תעשו לעצמם ולצאן מרעיתכם מלאכה קלה (מבוזבזת ומוחמצת) אם תצאו חובת ידי הגינוי הצפוי למדינת ישראל המתנכלת לערבים החיים בה.
אתם תמשיכו למעול בתפקידכם אם לא תתמודדו אם גוף הטענות ומהותן; אם לא תעמידו טענה עניינית נגדית לטענה על מעורבותם של מנהיגי התנועה האיסלמית בטרור.
אני רוצה לקוות ולהאמין שההאשמות נגדם תופרך והם יצאו חפים מפשע. אבל עד אז וגם לאחר מכן, תהיינה תוצאות המשפט אשר תהיינה, זו שעת מבחן עבורכם. זו צריכה להיות גם שעת מפנה. אתם לא יכולים להרשות לעצמכם להמשיך ליהנות ולשתוק, כשסביבכם נרצחים אנשים ואתם לא עושים אפילו לא את המעט המתבקש- לגנות את הרוצחים.
המצב הזה לא יכול להימשך.
