(ויקרא כ"ה) א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמר: ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ: ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמר:
(רש"י): מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני; אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.
מעמד הר סיני ניצב בבסיס הקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה; אותו מעמד נשגב וחד פעמי הוא שהפך אותנו לעם, עמו של הבורא יתברך. ועדיין נשאל מה מיוחד במצוות השמיטה שנבחרה לאפיין את כל המצוות שנתקבלו בכללותיהן ודקדוקיהן מסיני?
(אור החיים): ואולי כי לצד שהזכיר מתנת הארץ, דכתיב אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן דקדק לומר בְּהַר סִינַי לומר כי מחמת מה שקיבלו [את התורה] בהר סיני, היא שנגמרה המתנה [ונהייתה נצחית], שעל מנת [שמירת מצוות ה]תורה נתן ה' את הארץ:
(...) ישראל קודם שקבלו התורה דינם כעכו"ם ואחר קבלת תורה יכול ליתן להם; לזה אמר 'בהר סיני' שבזה יוכל לומר אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם; ובזה נתישב גם כן למה הוצרך לומר אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן כי פשיטא כי הוא הנותן ואין אחר לטעות בו.
לגויים ה' יתברך נתן ארצות אבל לא לָנֶצַח אלא לזמן שהוא יתברך קָצַב; אנחנו היחידים אשר קיבלנו מהבורא יתברך את ארצנו לָנֶצַח, בזכות קבלת התורה בהר סיני; על כן מוזכר כאן הר סיני בסמוך לאיזכור מתנת הארץ ומצוות הקשורות לארץ.
ועדיין נותר לברר מהי מעלתה המיוחדת של מצות השמיטה; במה זכתה דווקא היא לייצג את כל מצוות התורה ולהזכיר שכולן ניתנו בהר סיני?
שבת שמיימית ושבת ארצית
(רבנו בחיי): קידש הקב"ה השביעי בימים ובשנים ובשמטות, קדשו בימים זה השבת וקראו שבת שנאמר (שמות כ) ויום השביעי שבת לה' אלהיך, קדשו בשנים זו שמטה וקראה ג"כ שבת שנאמר ושבתה הארץ שבת לה', קדשו בשמיטות זה יובל וקראו קדש שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם:
אבל יש הבדל יסודי בין השבתות השונות; יסוד השבת הוא:
(בראשית ב'): [א] וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם: [ב] וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: [ג] וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת:
נשמתו של יהודי הנה חלק א-לוה ממעל ממש; ומתוך הזדהות עם שורש נשמתו, הבורא יתברך, הוא מצטרף לשביתתו:
(שמות כ): [ח] זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: [ט] שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: [י] וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: [יא] כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת- הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:
אז השבת השבועית הנה שַבָּתוֹ של ה' יתברך; אנחנו שובתים כי יש בנו חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל (איוב לג) ולאמיתו של דבר זוהי שבת שמיימית; קדושתה אינה תלויה במעשי האדם כי היא מקודשת מן השמים. האדם רק צריך להתחבר אל הקדושה העצמית של השבת ולהתעלות בקדושתה.
השנה השביעית, לעומת זאת, אינה מקודשת מצד עצמה, שעל כן השמיטה תלויה במניין השנים שחלפו מאחר שכבשו וחילקו את הארץ בימי יהושע; קודם לכן לא הייתה שמיטה לארץ.
כלומר, השמיטה הנה שבת ארצית ובהכרח צריכים לומר שנועדה להשלים, בעבודת האדם, את השבת השמימית.
העלאה לקדוּשה
…כִּי תָבאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':
(כ"ק אדמו"ר הרש"ב, המשך תערב): משמע דמיד בבואם ושבתה הארץ, ואיך שייך שביעית קודם השש שנים? וכמו שאומר אח"כ שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע כו' וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת כו', וגם, אינו שייך שביתה קודם עבודה כו'. גם צריך להבין מהו עניין שביתת הארץ, הלא השביתה לכאורה הוא לבני אדם העובדים כו', וכאן הכוונה שביתת הארץ, שהרי שארי עבודות מותר בשביעית רק עבודת הארץ אסור, וצריך להבין מהו עניין שביתת הארץ כו'.
התורה מצווה: כי תבואו… ושבתה הארץ… איך תיתכן שביתה לפני עבודה? גם, המצווה היא על שביתת הארץ, שהרי האדם אינו אסור במלאכות שאינן חקלאיות. מה הרעיון, באיזו שביתה מדובר?
(המשך): ובזהר איתא על זה, ר' אלעזר פתח: זאת תּוֹרַת הָעלָה פסוק זה מתייחס לכנסת ישראל והוא עליית המלכות, ומסיים: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ נייחא ודאי.
מה הקשר בין תורת (קרבן) העולה לבין ושבתה הארץ?
ובכן, קרבן העולה מבטא את מאמצי האדם להעלות עצמו לקדושה (ראה רשימותינו לפרשות 'צו' ו'שמיני'); מאמץ זה, כדי שיצליח, חייב להיות עקבי ובמסירות נפש תוך ביטול עצמי מוחלט. שביתת הארץ מבטאת את אותו רעיון רק ביתר תוקף: העלאת הארציות החומרית לקדושה. איך מתחולל כזה פלא?
(המשך): ארץ הוא בחינת מלכות [ה' בעולם], ואמרו רז"ל במדרש רבה: למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה כו',
ארץ זה 'רצון' וגם 'מרוּצָה'; הארץ התחתונה רוצה לעשות רצון קונה, ומתוך מודעות למצבה הירוד היא נמצאת תמיד במרוצה כלפי מעלה; כאשר יהודים משביתים את הארץ בשנה השביעית כמצוות ה', מתקדשת בכך החומריות ומתעלה למדרגה של קדושה המעניקה לה שלווה, 'נייחא' בלשון הזוהר.
הורדת קדוּשה
אמנם כאשר ממשיכים גילוי אור אין סוף במלכות, אז היא בבחינת שביתה ונייחא; וזהו וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שביתת הארץ, בחינת מלכות, על ידי הגילוי דאור אין סוף ב"ה כו'. וזהו כִּי תָבאוּ אֶל-הָאָרֶץ פירוש כאשר תמשיכו גילוי האור בבחינת מלכות תהיה ההמשכה שיהיה על ידי זה שביתת הארץ כו'; וע"י מה הוא ההמשכה על זה אמר שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע כו' והיינו ע"י תורה ומצוות שנק' זריעה; וכמו שכתוב אור זרוע לצדיק.
כל המצוות עניינן הוא העלאה לקדושה; מצוות השמיטה משקפת זאת באופן הכי כולל בהיותה מיושמת ברובד הנמוך ביותר, בארץ עצמה. אין פלא אם כן, שנבחרה לייצג את כל המצוות באיזכור נצחי של העובדה שניתנו בסיני עם כל הפרטים.
אבל עדיין לא ברור, מה עניין הר סיני? למה חשוב להדגיש את נתינת הדברים בהר סיני, מה זה משנה היכן ניתנו?
ובכן, האדם מצווה אמנם להעלות את החומר לקדושה, אבל מצד עצמו אין לו שום יכולת לעשות זאת והוא אף עלול להיתפס לתיסכולים מחוסר יכולתו; באה התורה ומזכירה את אבן היסוד של יכולת האדם להתעלות ולקדש את החומר: בהר סיני. כל המצוות, שכולן - כאמור - נועדו להעלות לקדושה את האדם וכל ענייניו, ניתנו בהר סיני, באותו מעמד בו ירדה הקדושה ונתחברה אל העולם.
הורדת הקדושה לעולם (הַמְשָכָה, בלשון החסידות) נעשית בלימוד התורה שניתנה בהר סיני, והעלאת העולם למדרגה של קדושה נעשית בקיום המצוות שניתנו בהר סיני.
המשכת הקדושה מתבטאת בצורה מלאה ביום השבת שקדושתו נקבעה מלמעלה והוא משפיע מאד כאן למטה, והעלאת העולם לקדושה מתבטאת בשבת הארץ, בשמיטה שכל כולה עבודת האדם עם עצמו כאן למטה.
אז נקודת המוצא היא בְּהַר סִינַי והיעד הוא שבת הארץ; אנחנו קרובים מאד ליעד ובע"ה נזכה לכך כולנו מיד ממש.
ושיהיה רק טוב ליהודים.
