לבן, ללי ולאורי, ילדים אהובים שלי
אני כותב לכם את המכתב הזה כשדמעות זולגות מעיני. אני פה בנתניה ואתם שם בעיר ירושלים, מתגעגע אליכם, ולרגע לא מפסיק לעשות מאמצים לחזור ולהיפגש איתכם.
לפני שנתיים וחצי, באמצע חודש אפריל 2005 נפרדתי מאימא שלכם. אתם קטנים עדיין, ולא תבינו למה נפרדנו, אולם כשתהיו גדולים אספר לכם. מאז שאני ואימכם לא גרים יחדיו והתגרשנו, אני ואתם עוברים גהינם. לא פשוט להסביר לכם למה אמא שלכם פונה למשטרה כדי שהמשטרה תרדוף אחר אבא שלכם, ואתם ילדיי, יודעים בדיוק מי זה האבא שלכם.
קשה לי, ילדים אהובים, להסביר לכם למה השופטת מקייס אוסרת עלי להיפגש איתכם, כמו שאבא נורמלי נפגש עם ילדיו. למרות הגהינם שאני ואתם, ילדיי, עוברים מזה שנתיים וחצי, אני מאוד אופטימי. המפגשים הקצרים איתכם, האהבה העזה שלכם כלפי, היא שגורמת לי להיות אופטימי; שיחות הטלפון איתכם והאהבה העזה שאתם מפגינים, נוסכת בי תקווה חזקה.
ילדיי האהובים, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אעזוב אתכם, אמשיך ללוות אתכם גם אם מנסים לנתק אותי מכם. אני מבטיח לכם: בן, לי ואורי - אותי לא יצליחו להתיש פקידות סעד מרושעות, גם השופטת רבקה מקייס לא תצליח לשבור את רוחי, אפילו לא ההטרדות של שוטרי משטרת נתניה.
ילדי , אמשיך ללוות אתכם בבית הספר, אהיה איתכם בבר המצווה ובבת המצווה, בצבא ובאוניברסיטה, אשמח איתכם ביום חתונתכם, אהיה איתכם בקשיים ובימי השמחה, מתי שרק תרצו ותבקשו, עד יום מותי.
שלכם,
אבא יוסי
