האמנם תפנית במדיניות החמאס?

התקשורת הישראלית דיווחה בשבת (22.12.2007) בהרחבה על תפנית במדיניות החמאס בנושא הפסקת האש עם ישראל בהסתמכה על דבריו של בכיר בארגון ל"אל-שרק אל-אווסט". עיתונאים ופרשנים ציינו, כי לראשונה מוכן החמאס להפסקת אש "ללא תנאים".

ראשית חוכמה ראוי לבחון מה אכן נאמר ב"אל-שרק אל-אווסט". בגיליון המדובר מ-22 בדצמבר מופיעה בעמוד הראשון בלבד התייחסות קצרה בלבד לנושא ההודנה מפי גורם בחמאס שסירב להזדהות: "בקרב החמאס התחדש באופן רציני הדיון בנושא ההודנה ובין החמאס לארגוני ההתנגדות ואנו מקווים שנצליח בכך... לא יהיו כל תנאים (להודנה אלא על-פי התפיסה הבאה) הפסק את מה שנוגע אליך ואני אפסיק את מה שנוגע אלי".

האמנם אמירה כה כללית זו ובשם גורם שאינו מוכן להזדהות בשמו מהווה את הסנונית הראשונה לתפנית אסטרטגית בעמדת החמאס? לא בהכרח. המפתח להבנת עמדת החמאס טמונה בניתוח משמעות הנוסחה עליה דיבר הגורם הפלשתיני. חמאס אינו רואה עצמו כמייצג את רצועת עזה בלבד ואינו מוכן בשום אופן להשלים עם חלוקת פלשתין בין הגדה המערבית לרצועת עזה. לפיכך, הדרישה מישראל כתנאי להודנה - "להפסיק את מה שנוגע אליה" - מתייחסת לכל הפעילות הסיכולית בשטחים הפלשתינים ללא הבחנה וגם בירושלים. משמעות הדברים - לא חל כל שינוי בעמדה המקורית של החמאס. מי שסבור שחמאס מוכן להודנה רק ברצועת עזה אומר למעשה, כי הארגון ויתר הלכה למעשה על עקרון יסוד של החמאס בדבר אחדות העם הפלשתיני ואחדות הטריטוריה הפלשתינית, ועליו הראייה.

בכיר אחר בחמאס, איסמאעיל רדוואן, שאינו חושש להזדהות מסביר בקולו לרדיו "קול אל-אקצה" (22.12.2007), כי "לא יהיה שיח עם הכיבוש הציוני על הודנה בצל המשך התוקפנות ומעשי הטבח בעם הפלשתיני ברצועת עזה ובגדה המערבית הכבושות", הווה אומר אף הוא רואה זיקה ברורה בין הגדה לרצועה וסבור שההודנה צריכה להיות כוללת בכל האזורים הפלשתינים.

השמועות על "דגל לבן" שמניף החמאס, או על הודנה מוגבלת כדרישת ישראל ברצועת עזה בלבד היו מוקדמות מדי. ההדלפות על נכונות החמאס להודנה נובעות בראש ובראשונה מחולשת החמאס שאינה מצליחה להוות אלטרנטיבה לגיטימית לשלטונו של אבו מאזן, להחליש את התמיכה הציבורית בישראל במבצע צבאי נגד החמאס וע"י כך להשפיע על הממשלה, לתקוע טריז בין ישראל לרשות הפלשתינית של אבו מאזן ולהרוויח זמן יקר להמשך ההיערכות וההצטיידות הצבאית.

קבלת תפיסת ההודנה של החמאס משמעותה ויתור ישראלי על זכות ההגנה העצמית והפעילות הסיכולית נגד הטרור, ויתור העומד בסתירה מוחלטת לאינטרסים הביטחוניים. מבחינה מדינית יכולה ישראל להתמודד עם "מתקפת ההודנה" של החמאס בנכונות הצהרתית לנצור את האש לאחר (והדגש לאחר) שכל ארגוני הטרור הפלשתינים יחדלו לתקוף יעדים ישראלים אזרחיים וצבאיים כאחד. עד אז לפעילות הסיכולית משקל רב בבלימת הטרור וכנגזרת גם בהפעלת לחץ על הנהגת החמאס לנהוג בריסון. במקביל, יש להיערך למבצע "חומת מגן 2 ברצועת עזה, שעצם האיום המוחשי בו מאלץ את החמאס (לפחות לפי שעה) לנהוג משנה זהירות בפרט במדיניות פיגועי ההתאבדות.