עדנה ארבל, פרקליטת המדינה לשעבר, איננה חשודה, כנראה, כמי שמבקשת להתנכל לחיים רמון בגלל רעיונותיו המדיניים; ובכל זאת, כאשר עלתה בבית המשפט העליון הסוגייה של כשירותו של מי שזה עתה הורשע במעשה מגונה, היא היתה נחרצת במיוחד. למרות, אולי, שמקצת מן הרעיונות ההזויים שלו לא יידחו, מן הסתם, על הסף אם חלילה הם יעלו לדיון בבית המשפט העליון.
היא היתה ערה, אמנם, לכך שבית משפט השלום בתל אביב קבע שלא היה קלון - אמירה מוזרה כשלעצמה - במעשיו של חיים רמון, אבל בד-בבד היא גם זכרה את מה שנאמר על מי שמכהן היום במשרה הכמעט-הכי-רמה במדינת ישראל בהכרעת הדין שהרשיעה אותו. כך, למשל, מצאה השופטת עדנה ארבל בהכרעת הדין אמירות כגון: "לעומת זאת מצאנו שהנאשם(חיים רמון) לא דבק באמירת האמת" או "(חיים רמון) עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת" או "(חיים רמון) לא דייק בעובדות וזאת בלשון המעטה".
ואלה רק מקצת מן הביטויים הקשים שדלתה השופטת עדנה ארבל מהכרעת הדין המרשיעה בדרכה לקביעה כי מי ש"מנסה להרחיק את עצמו מכל מה שעשוי לסבכו, במחיר של אי אמירת האמת ובה בעת אינו בוחל להכפיש את המתלוננת" אינו ראוי לשמש בממשלה.
שני השופטים האחרים שישבו בדין בחרו שלא להתערב בהחלטה של אהוד אולמרט למנות את חביבו לתפקיד הבכיר, בעיקר, בגלל שגם הכנסת, לאחר דיון, שעל טיבו אפשר רק לומר שאבוי לה למדינה שאלה הם נבחריה, אישרה, ברוב קולות, את צירופו של חיים רמון לממשלה - ולתפקיד המשנה לראש הממשלה.
השאלה היא מה כל זה אומר עלינו כמדינה שמבקשת לשמש "אור לגויים", כאמירתם של אבותיה-מייסדיה. קשה לדעת כמה מן האזרחים המתפלשים יום-יום באבק של נושאי-משרה יגעים, רשלניים, לא-מיומנים, בכל הרמות, ברשויות המקומיות, במשרדי הממשלה, או במוסדות ציבור ובצבא, מרגישים תיעוב וסלידה נוכח הכרעתם של נבחריהם; אבל לדבר אחד בוודאי יסכימו כולם. הנורמות במוסדות השלטון שלנו רחוקות מאוד ממה שצריך להבטיח לכולנו, מכל גווני הקשת, הכרעות ענייניות, נקיות משיקולים זרים, כאלה שאמורות לבסס את המשך קיומנו בחלק הזה של העולם.
אינני יודע כיצד כל זאת ישפיע על עתידנו כמדינה יהודית, אבל הדברים נראים רע. לא רק בגלל שבית המשפט העליון חזר בו מנורמות שכבר נקבעו בעבר, למשל, בפרשיות של יוסי גינוסר, שנפסל מלכהן כמנכ"ל משרד השיכון בימיו של פואד בן-אליעזר, ושל רפאל פנחסי ואריה דרעי, שנפסלו מלכהן בממשלתו של יצחק רבין כבר לאחר שהוגש נגדם כתב אישום - ועוד בטרם פסק בית המשפט את פסוקו בעניינם - אלא בגלל הדרך שבה נהגו שרי הממשלה וחברי הכנסת באמירות של בית המשפט לגביו של חברם לשולחן הממשלה.
אז נכון שחיים רמון חוזר עכשיו אל דברים שחביבים על מחנה פוליטי מאוד מסויים, אבל דומה שלא יכול להיות ספק, שאסור למחול לו על התנהגותו בפרשת שבגינה הוא הורשע. קלון, אולי, לא היה שם, אבל אי-נאותות בולטת היתה גם היתה במהלך המשפט.
ובכלל צריך לזכור כיצד מגיב הציבור במדינות אחרות על שקרים של מנהיגיו. ריצ'ארד ניקסון, למשל, נאלץ להתפטר מתפקידו כנשיא ארצות הברית רק בגלל מעשי רמייה שהוא נקט בהם לאחר שהתגלתה הפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית. ביל קלינטון היה קרוב מאוד להדחה, לא בגלל שהוא עשה את מה שהוא עשה עם מוניקה לוינסקי, אלא בגלל שהוא שיקר קבל עם ואומה.
צריך רק לקוות שהעתירה לדיון נוסף תמצא אוזן קשובה. לא רק בבית המשפט העליון גם במסדרונות השלטון - וגם בקרב אלה שרואים בחיים רמון נושא דגל.
