הרכב שבעה שופטים קבע: עונשו של ישראל פרי לא יקוצר

השופטת פרוקצ'יה הוסיפה בפסק הדין כי על-פי מסמכי ההתקשרות בין הלקוחות לבין העותרים, היה על העותרים לקבל את כספי הלקוחות מתוך הרנטות, ולהשתמש בהם לצורך עריכת ביטוח חיים ללקוחות, אשר יבטיח את נותן האשראי מפני אפשרות של מות לקוח לפני פרעון מלוא ההלוואה.

על-פי תנאי ההתקשרות, היה על העותרים לבצע את ביטוחי החיים בחברת ביטוח חיצונית, כאשר תנאי הביטוח מיטיבים עם הלקוחות, בעקבות ניהול משא-ומתן עם מבטח חיצוני, ובמסגרת תנאי השוק המקובלים. כנגד ביטוח חיים זה, ניתן ללקוחות "פטור" מפרעון יתרת ההלוואה במקרה של פטירת הלקוח, כאשר נטל תשלום היתרה מוטל על חברות האשראי.

פרוקצ'יה קבעה כי העותרים הפרו את תנאי ההתקשרות במובנים הבאים: בניגוד למצג שהציגו כלפי הלקוחות, כי יפעלו לבטחם במסגרת חברת ביטוח חיצונית, כספי הלקוחות שנועדו לביטוח נלקחו לכיסם של העותרים ולא הועברו לחברה חיצונית; יתר על כן, הסכומים אותם שלשלו העותרים לכיסם בעבור עריכת הביטוח, כביכול, חרגו מהסכומים שהיו רשאים לגבותם מהלקוחות, שנועדו לשקף דמי ביטוח בגין סיכון של פטירת הלקוח בטרם נפרע מלוא סכום ההלוואה – זאת, ותו לא. במקום זאת, שללו העותרים מהלקוחות סכומים גדולים בהרבה, ששקפו, כביכול, גם לדבריהם-הם, סיכונים נוספים, שכלל לא נכללו במסגרת הביטוח הנדרש על-פי מסמכי ההתקשרות.

"במקום לנהל משא-ומתן עם חברת ביטוח חיצונית, ולבטח את הלקוחות בחברה כזו בתנאים האופטימליים עבורם על-פי תנאי השוק, ניהלו העותרים, למעשה, משא-ומתן עם עצמם לקביעת תנאי פרמיות ביטוח החיים, ופעלו בניגוד עניינים עמוק, תוך הפרת חובות האמון והנאמנות שהם חבו כלפי הלקוחות. הפרת האמון התבטאה בכך שבניגוד להתחייבותם לערוך את הביטוח בחברה חיצונית, תוך דאגה לתנאי ביטוח מיטביים עבור הלקוחות, פעלו העותרים לעשיית ביטוח פיקטיבי עם עצמם, באמצעות חברת ביטוח השייכת לעותר, תוך ניכוי סכומי פרמיות ביטוח מכספי הלקוחות בהיקפים חריגים בשים לב לאופי הסיכון שבגינו נדרש הביטוח, והכנסת כספים אלה לכיסם", ציינה.

עוד קבעה כי מצגי העותרים כלפי הלקוחות היו מצגי שוא, שבאמצעותם האמינו הלקוחות כי תנאי עסקות ההלוואה והביטוח ייקבעו לא על-ידי העותרים עצמם, כי אם במשא-ומתן חופשי עם גורמי חוץ ועל-פי תנאי השוק.

"בתוך כך האמינו הלקוחות כי שעורי הפרמיות בעבור ביטוח החיים ייקבעו על-פי המקובל בשוק ביטוח החיים. בפועל, העותרים הסתירו מהלקוחות את עובדת היות העותר הבעלים ובעל השליטה בכל החברות. פרמיות הביטוח שהלקוחות חוייבו בהן היו גבוהות ביחס למקובל בשוק, ונועדו לכסות, כביכול, סיכונים שונים שלא ממין הענין, אשר לא נכללו כלל בין תנאי ההתקשרות. כתוצאה מכך, החלק הפנוי מכספי הרנטה שהגיע לידי הלקוחות היה קטן באופן ניכר מכפי שהם היו זכאים לו אילו נעשה הביטוח על-פי תנאי שוק מקובלים, כמתחייב מההסכמים. כספים אלה שלשלו העותרים לכיסם", לשון פסק הדין.

השופטת פרוקצ'יה ציינה עוד כי העותרים החזיקו בכספים שנתנו בידיהם הלקוחות לצורך הגשמת מטרה מוגדרת – עשיית ביטוח בחברת ביטוח חיצונית בתעריפי ביטוח הוגנים.

לדבריה, כאשר נטלו העותרים את כלל כספי הפרמיות לכיסם, ונהגו בהם מנהג בעלים, תוך הפרת התחייבויותיהם כלפי הלקוחות. הם בצעו בכך מעשי שליחת יד בכספים.

"מעשי העותרים נעשו במודע ובכוונה, והם נעשו במרמה, הן במובן היסוד הנפשי והן בהקשר הנסיבתי. שליחת היד בכספים נעשתה לצורך שימושם של הנאשמים; היא נעשתה בלא תביעת זכות בתום לב בכספים, שכן לעותרים היה ברור כי במעשיהם הם נוטלים את רכוש הלקוחות. ולבסוף, שליחת היד נעשתה בכוונה לשלול את הכספים מהלקוחות שלילת קבע, ולא להחזירם", ציינה.

עוד הוסיפה כי בעותרים מתקיימים גם יסודות העבירה של גניבה בידי מורשה: מתקיים בהם יסוד הגניבה בדרך של שליחת יד בנכס שהופקד אצלם כדי שישתמשו בו למטרה פלונית, קרי – לצורכי ביטוח בחברה חיצונית ועל-פי תעריפי שוק מקובלים לסיכון המבוטח.

"נהיר, שלא רק יסודותיה של העבירה, כהגדרתה בחוק, התקיימו בעותרים, אלא גם הערכים המוגנים הטמונים בעבירה מתקיימים בהם: העותרים נטלו מרכוש לקוחותיהם, אגב פגיעה הן באינטרס הרכושי שלהם והן ביחסי האמון המיוחדים שנוצרו בין הצדדים בעקבות מערכת ההתקשרויות החוזיות שנקשרה ביניהם", לשון פסק הדין.

צוות ההגנה של ישראל פרי קיבל בהלם ובכבוד את החלטת ערכאת הדיון הנוסף להותיר את ההרשעה של על-כנה. שופטי בית המשפט העליון דחו את מרבית הטענות של ההגנה, ובכללן ש"אדם אינו יכול לגנוב מעצמו" וש"הפרמיות היו הוגנות".

לב ליבה של הכרעת בית המשפט הנו באימוץ הקביעה העובדתית של בית המשפט המחוזי, שהפרמיות בהם חייב פרי את לקוחותיו היו גבוהות מן הפרמיות אותם הייתה גובה חברת ביטוח חיצונית. בית המשפט אף קבע שהסכום הנגנב הנו ההפרש בין הפרמיות שנגבו על-ידי מר פרי לבין הפרמיות אותם הייתה גובה חברת ביטוח
חיצונית.

בעניין גובה הפרמיות, השופטים הנכבדים דחו את בקשת ההגנה להציג בפני בית המשפט ראיות חדשות: חוות דעת אקטוארית אובייקטיבית, אשר הוכנה על-ידי אקטוארית של משרד האוצר על-פי בקשת הפרקליטות וחוקרי המשטרה, ואשר בה נקבע כי הפרמיות הוגנות; והצהרה של היועץ המשפטי לממשלה, אשר ניתנה לבית
הדין לחוזים אחידים, ואשר בה נאמר כי הפרמיות נבחנו ונמצאו הוגנות.

על-פי קביעת כבוד בית המשפט, חוות הדעת האקטוארית אינה יכולה להוות ראייה מספקת להוגנות הפרמיות משום שהיא נסמכה על ההנחה שהפרמיות חושבו לשם כיסוי סיכון הפטירה בלבד. על-פי קביעת שופטי בית המשפט העליון, האקטוארית שהכינה את חוות הדעת לא הייתה מודעת לכך שהביטוח כיסה גם סיכונים נוספים, עליהם העיד האקטואר שיצר את התוכנית עבור פרי. כמו-כן קבעה כבוד השופטת
פרוקצ'יה כי ראייה חדשה כזו אינה יכולה להיות מוגשת במסגרת בקשה לדיון נוסף, אלא במסגרת בקשה למשפט חוזר.

צוות ההגנה לומד את הכרעת הדין ושוקל את צעדיו.