דמוקרטיה במבחן המכון

המכון הישראלי לדמוקרטיה מציג בשבועות האחרונים מחקר ענף, ראשון מסוגו, המנסה לדרג את מידת הדמוקרטיות של מדינת ישראל, ביחס למדינות אחרות וביחס לעצמה על פני מדדים שונים. המחקר הוצג בפני הנשיא וזכה לכתבות ולהפניות ברוב העיתונים החשובים. את המחקר כולו, וכן תקציר ומצגת, ניתן למצוא במלואו באתר המכון.

הכותרת החשובה ביותר האמורה לעלות מהמחקר היא כי מידת הדמוקרטיות של החברה והמדינה הישראלית בנסיגה משמעותית. מסקנת המחקר היא כי "... ישראל הנה בעיקר דמוקרטיה פורמלית שטרם הצליחה לסגל לעצמה את מאפייני הדמוקרטיה המהותית." הדבר ניכר, על-פי החוקרים המכובדים, על פני מדדים שונים, הן ביחס לשלושים ושש מדינות דמוקרטיות שנבחרו להשוואה והן ביחס למדינת ישראל עצמה בעשר השנים האחרונות.

ככלל, מסקנה זו אינה ניתנת לאישוש משמעותי מתוצאות המחקר. כפי שאראה, המחקר לא רק לוקה בשטחיות מה באופן טיפולו בבעיות מסוימות, אלא גם מניח הנחות בעייתיות, אשר יותר מאשר הן מלמדות אותנו על חולשת הערכים הדמוקרטיים בישראל, הן מלמדות על השקפת העולם הליברלית של מחבריו.

למעשה, פרשנות ריאלית של תוצאות המחקר תוך בחינה מחדש של חלק משיטות המחקר שהחוקרים נקטו בהם, עשויה אפילו לעודד את אזרחי המדינה ואת השואפים להטמעת ערכי הדמוקרטיה. אדגים זאת בעזרת התמודדות עם התוצאות העיקריות והמסקנות העקרוניות המוצגות במחקר, תוך ניסיון לשמור על פשטות רעיונית והימנעות מסוגיות טכניות. מובטחני כי חלק מהבעיות נובעות מכך שמדובר בתוצאות מחקר ראשוניות, ובנוסח לא סופי (למשל, בתמצית מוצגות מסקנות אשר אינן מפורטות במחקר ולכן לא ניתן להתייחס אליהן). בכל זאת, תשומת הלב שזכה לה והסערה הקלה שהוא עורר, מחייבים התייחסות עניינית ופרטנית.

המחקר מחולק לשני חלקים עיקריים. בראשון, "ממדי הדמוקרטיה", נמדדים פרמטרים דמוקרטיים שונים המועמדים לבחינה מול מדינות דמוקרטיות אחרות. החלק השני, "סקר הדמוקרטיה", מציג סקר מקיף שערך המכון לאורך כעשר שנים.

בחלק הראשון מתברר כי ישנם שני נושאים שבהם הדמוקרטיה הישראלית נחשבת למוצלחת. האחד הוא מערכת האיזונים והבלמים המדינית, והשני הוא ייצוגיות (בשניהם מקום שישי מבין שלושים ושש מדינות דמוקרטיות). על המדד השני יש להרחיב את הדיבור, והוא ישמש כהקדמה נאה לאופן שבו ערכים מכווינים מחקר אובייקטיבי כביכול. בייצוגיות הכוונה למידה שבה כל אזרח מיוצג על-ידי כנסת הנבחרים.

למדידת הייצוגיות בחנו עד כמה דומיננטית בכנסת המפלגה השלטת. ככל שהיא פחות דומיננטית הייצוגיות עולה. מתברר כי עד הבחינות האחרונות (לא כולל) מדד הייצוגיות עלה כמעט בתמידות מאז בחירות 1992. כאן לעינינו תופעה מוזרה. על-פי התוצאות הייתה בבחירות האחרונות, בהן נבחרה מפלגת שלטון מובהקת, לאחר שנים של חוסר יציבות ונפילת ממשלות, פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. אגב, החוקרים בעצמם מציינים כי הייתה בשנים אלה פגיעה ביציבות השלטון.

ההנחה המשמשת את החוקרים כאן היא כי בית הנבחרים צריך להיות רב גוני ולייצג באופן שווה קשת רחבה של דעות ואורחות חיים. ליברליזם של ממש. אך האם פחות דמוקרטי להשיג קונצנזוס בענייני ביטחון בעת מלחמה? לא בעיני השכל הישר. אגב, אם הנושא הבוער ביותר בציבוריות הישראלית היה הליכה עם כובע מצחיה או ברט, לא היה זה מעשה לא דמוקרטי שייווצר רוב של ממש בפרלמנט בעד אחד מהם. בדמוקרטיה הציבור בוחן את ערכיו ומסדר אותם לפי סדר עדיפות שהוא קובע.

לעיתים הוא גם מגיע לכדי הסכמה רחבה. מסתבר שאין במדד זה בכדי להטריד את מנוחתנו. דווקא ישנה כאן בשורה טובה: היציבות השלטונית, פרמטר חשוב הרבה יותר במערכת הדמוקרטית הישראלית, מתגברת לאחר תוצאות הבחירות האחרונות.

על-פי המחקר ישראל אינה במקום טוב כפי שנהוג לסבור באשר להשתתפות פוליטית (אחוז ההצבעה). מאז 1996 יש מגמת נסיגה, והיא מדורגת במקום ה-22, עם בערך 68% הצבעה. כאן לקחו החוקרים רק את הבחירות האחרונות כמדד. במידה והיו משתמשים בממוצע על פני עשר השנים האחרונות היינו מגיעים למקום טוב באמצע. מדוע עדיף היה להשתמש בממוצע? משום שעברנו בין שיטות הצבעה שונות, יותר מדי מערכות בחירות ומלחמה אחת.

כך היה מתקבל כנראה מדד אמין יותר, המשקף את הרגלי הבחירה. יש סיכוי טוב שמערכת הבחירות הבאה תראה שוב תנודה חדה (לדעתי למעלה). ההגינות מחייבת שמול תנודות כאלה (ירידות ועליות חדות) לא ניקח תוצאה אחת בלבד. שתי אנקדוטות בחלק זה. ארה"ב, שוויץ (ופולין) הן בעלות המדד הגרוע ביותר. אוסטרליה וקפריסין בעלות המדד הטוב ביותר. הסיבה למדד הגבוה היא שבשתי המדינות הללו מצוי חוק המחייב הצבעה בבחירות. חוק כזה היה נחשב בעליל כאנטי דמוקרטי בשוויץ וארה"ב (גם ואולי בעיקר לליברלים). האם זה הופך אותן לדמוקרטיות פחות?

המדדים הבאים עוסקים באופן כללי בזכויות. לטענת החוקרים "בהיבט הזכויות מצבה של ישראל מעורר דאגה". אחד המדדים העיקריים (אחד משניים) שבו משתמש המחקר פותח על-ידי מכון בשם Freedom House הבוחן את מידת חופש העיתונות במדינה. ישראל מדורגת בקטגוריה העליונה, כמדינה בעלת עיתונות חופשית, אם כי גבולית (אגב, נתוני 2003 מעודדים יותר ובהם דרוגנו עלה משמעותית לדרוג הגבוה ביותר בשנים האחרונות, כולל מלפני האינתיפדה.

נתון זה לא מופיע במחקר, ובתקציר מצוין שבישראל "חופש העיתונות מדרדר"). הסיבות העקרוניות לדרוגנו הנמוך יחסית, כפי שהן מפורטות בדו"ח Freedom Press, הן ביטחוניות ונוגעות לסוגיות כמו צנזורה ומניעת גישה מעיתונאים פלשתינים. מצוין שם, אם ניקח דוגמא בולטת, שעיתונות ערבית מצונזרת לעיתים קרובות יותר מאשר יהודית. איני מכיר ישראלים רבים שטענה זו תשמע לו כביקורת.

זאת משום שהמדד המייצג יותר, שבו היה ראוי להשתמש, הוא מספר הפעמים בו הייתה פסילה לא מוצדקת של כתבה או ידיעה, וכאן אולי דווקא העיתונות היהודית מופלית לרעה. איננו מצפים מכל אחד שיבין את מורכבות ורגישות הסוגיות הביטחוניות הישראליות, אולם לבטח אין זו פגיעה בדמוקרטיה שאין מדינת ישראל מוכנה לסכן את בטחונה ואת האינטרסים הלאומיים הקיומיים שלה ושל אזרחיה. אין כאן התנגשות ערכים. זו פשוט שפיות, וכולי תקווה שכל דמוקרטיה בעולם תנהג כך לנוכח מצב דומה. על החוקרים לשקול מחדש את ההחלטה להשתמש במדד זה כמדד כמעט יחיד לזכויות במחקרם.

מדד נוסף שהחוקרים משתמשים בו בודק את היחס למיעוטים. החוקרים בוחרים כאן, כמו במקרים רבים, להשתמש באמצעי המדידה המפיק מבחינתם את התוצאות המרעישות ביותר. במקרה זה החליטו להתייחס אך ורק לקבוצות אשר נחשבות למקבלות היחס הגרוע ביותר. בישראל אלה הם כמובן הערבים אזרחי המדינה. ובכל זאת, ישראל לא מדורגת במקום הגרוע ביותר, אלא בשליש האחרון.

אגב, את המקום הגרוע ביותר (מבין מדינות המדגם) תופסות צרפת ושוויץ (אגב, מסיבה לא מוסברת הנתונים בחלק זה חסרים ויש בו התייחסות רק לעשרים ושמונה מדינות). משמעותו של נתון זה הוא שישנו מיעוט מופלה או מצב שבו השלטון מצהיר על שוויון זכויות שאינו מיושם הלכה למעשה. לעניות דעתי, אם היו נבדקות רק המדינות בהן המיעוט לא מעוניין רק להתאזרח ולקבל שוויון זכויות, אלא לשנות את אופי המדינה המוצהר במגילת העצמאות שלה, ישראל הייתה מתגלית כאחת המדינות הדמוקרטיות והסובלניות ביותר (בין אם הדבר טוב ובין אם רע). כאן החשיבות במיקומה המיוחד של צרפת במדד, המוסבר בנקל על-ידי האיום על אופיה הלאומי מידי המיעוט. השאלה אילו פרמטרים חשובים יותר להשוואה היא דילמה חשובה ועקרונית העומדת בפני החוקר.

אולם יש לזכור תמיד גם את השונה בין המקרים. לא כל מדד מתאים לכל המדינות, שכן מדינות עומדות בפני מצבים שונים ובעיות שונות. למשל, אם תקום במדינה מסוימת קבוצה שתפעל בעד קניבליזם או גילוי עריות, סביר להניח שדיכויה לא יחשב כאנטי דמוקרטי, אלא להפך. ובכל זאת, במדגם עלולה מדינה זו לסבול ולקבל מדדים נמוכים בשל המיעוט המטורף הזה. משום כך יש לשאול מראש מדוע האם מדד מסוים (גם אם הוא מקובל) הוא בהכרח אפליקבילי. החוקרים לא רק שאינם שואלים זאת, אלא הם בוחרים בכוונה תחילה מדדים רבים שנוטים דווקא לקיצוניות הליברלית.

חלק ראשון זה מסתיים בקביעה הברורה כי יש בעיה קשה במדד היציבות השלטונית בדמוקרטיה הישראלית. על כך אין חולק, ואמנם נוכל רק לייחל שמדד זה ישתפר בעקבות תוצאות הבחירות החד משמעיות יותר מבעבר והחזרה לשיטת הבחירות הישנה.

מכאן עובר המחקר לדון בתוצאות "סקר הדמוקרטיה". המסקנה העיקרית של חלק זה היא כי "בשנים האחרונות ניכרת הידרדרות משמעותית בשיעור התמיכה של הציבור היהודי בישראל בנורמות דמוקרטיות בכל הרמות: תמיכה כללית בשיטה הדמוקרטית, תמיכה בערכים דמוקרטיים ספציפיים ותמיכה בשוויון זכויות למיעוט הערבי." כאן עדיף להתייחס לכמות גדולה של נתונים בהינף אחד:

הציבור היהודי (ותמוה מדוע לא נכללו בחלק מהשאלות בחלק זה גם תוצאות המגזר הערבי) רושם ירידה בהסכמה למשפט "דמוקרטיה היא צורת השלטון הטובה ביותר" (77%) ;ישראל מדורגת במקום הנמוך ביותר בהסכמה לטענה כי "משטר דמוקרטי הוא דבר רצוי"; בישראל, באופן נדיר (עם עוד שלוש מדינות בלבד מבין שלושים ואחת), רוב הציבור מסכים לקביעה "מנהיגים חזקים יכולים להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים";

יותר מחצי מתנגדים לשוויון זכויות מלא לערבים וכמעט חצי סבור שכבר מתקיים שוויון כזה; 77% מעונינים ברוב יהודי בהחלטות גורליות; מיעוט (31%) תומך בצירוף מפלגות ערביות לממשלה והרוב בעד עידוד הגירת ערבים (שני הנתונים האחרונים לא מגובים בנתונים מספקים במחקר עצמו). בכל אלה חלה ירידה ביחס לשנת 1999.

את הנתונים כאן יש לחלק לשני נושאים. הראשון הוא הסכמה לדמוקרטיה כמשטר והשני התייחסות לערבים הישראלים כשותפים שווי זכויות בדמוקרטיה. באשר לנושא הראשון מראית העין של הידרדרות מטעה ביותר. סביר מאוד להניח כי אחראים לכך האכזבה הגדולה של החרדים ושל חלק מן השמאל מן הבחירות האחרונות ומהמצב הביטחוני (כאשר המשקל הגדול יותר הוא כנראה של החרדים). אולם העובדה שגוף שאינו דמוקרטי מצליח לנצל את השיטה הדמוקרטית ולכן מרוצה ממנה, צריכה להיות מנוטרלת בסקר ממין זה.

משל למה הדבר דומה? לסקר מצב הכלואים בבתי הכלא שבו היו משלבים כגורם שווה את דעת הסוהרים. דעתם של אלה צריכה להילקח בנפרד, שכן חשובים להם דברים שונים מאשר הכלואים, למשל שמירת הסדר, גם אם זו מושגת על-ידי תנאים טובים פחות לכלואים. כאשר שאלו את החרדי, שקיבל בזכות אורח חייו 8000 שקל ויותר לחודש ללא כל תמורה מצידו, מה דעתו על הדמוקרטיה, ענה: שיטה מעולה. הטובה ביותר. כאשר קיצצו לו את התקציב ונפגעה תנועתו הפוליטית, הוא מתלונן וסובר בתום לב שהשיטה פגומה.

מחקר רציני צריך לנטרל גם את התשובה הקודמת וגם את הנוכחית, או להחשיב את שתיהן כשוללות את הדמוקרטיה כמשטר באופן עקרוני (ניתן לעשות זאת למשל על-ידי שאילת שאלות נוספות). כלומר, יש לנו בעיה עם חלק גדול מהציבור מבחינת הפנמת ערכי הדמוקרטיה. אולם בעיה זו הייתה קיימת גם בעבר, ואין הידרדרות אלא הצפה של המצב שהיה קיים כבר בעבר. החוקרים לא נטרלו את המשתנים המתערבים ולכן התוצאה אינה משקפת את התופעה האמיתית. באשר למאוכזבי השמאל, דיינו בכך שישנה חברת כנסת אחת (ושרה לשעבר) שהצהירה כי לטובת השלום היא מוכנה לוותר על הדמוקרטיה לשנה. עם נבחרים כאלה, מה נלין על אכזבת בוחריהם מהשיטה? ושוב, האם נחשיב אותם כדמוקרטים יותר כאשר הם מצליחים ליישם את תוכניותיהם ומאווייהם?

גם מורכבות הבעיה ביחס לערבים צריכה להיות מטופלת באופן עדין ומתוחכם ולא באופן השרירותי שבו טופלה במחקר. אין ספק כי למדינת ישראל בעיה אובייקטיבית בנושא זה. אולם המדדים המתאימים יראו כי מבין המדינות העומדות בפני סוגיות קיומיות הרות גורל באשר למיעוט בעייתי מבחינה לאומית, מדינת ישראל מצטיינת ביחסה ובעמדותיה. יותר ממדינות אחרות במצב דומה היא מאפשרת חופש דיבור, פעולה והתארגנות, ממש עד כדי העלמת עין מהפרות חוק, והכל בשם זכות המיעוט. שמץ מבחינה ועיון מורכבים של עניין זה לא מוצג במחקר.

מעבר לכך, האם דמוקרטי במיוחד לדרוש שמיעוט השולל את קיומה של מדינה כמדינת הלאום העיקרי שבה יהווה חלק שווה בהחלטות הנוגעות לאופיה הלאומי? לא בטוח כלל. במקרה שלנו הדבר נשמע יותר כמתכון לאובדן הדמוקרטיה הישראלית מאשר כחשיבה דמוקרטית נכוחה. ההנחה הבסיסית של החוקרים היא שלדמוקרטיה אין גבולות. אולם זו אינה ההנחה של אף מדינת לאום ממשית. ולכן כל מדינה, כאשר ידחפו אותה אל גבולות הלאומיות, תפגין מה שהוא לכאורה, על-פי המדדים הליברלים, אנטי דמוקרטיות, אך למעשה מהווה את זכותו של לאום להגדרה עצמית, זכות בסיסית במסגרת המדינית-פוליטית הדמוקרטית.

לכן הדרישה לקיים מסגרת זו, שהיא המסגרת היחידה שמבחינה היסטורית היוותה משכן לדמוקרטיה, לא צריכה לשמש כמדד להוכחת אנטי דמוקרטיות. אפליית מיעוטים סטנדרטית (עולים מאזור מסוים, הומואים, נכים וכיוצ"ב) צריכה לשמש כמדד מתאים יותר, אפילו מבחינה ליברלית טהורה (ובזו רשמנו עלייה), ולא אפליית מיעוט השולל את זכותו של הלאום להגדיר את עצמו.

שאר התוצאות אינן משמעותיות במיוחד. ישנו אמון גבוה יחסית (אם כי יש בו נסיגה) במוסדות המדינה. ישנם שסעים חברתיים. מעניינת במיוחד העובדה כי אין לציבור בישראל תפיסה טובה של מצב הדמוקרטיה הישראלית. למשל, מידת השחיתות נתפסת כגרועה ביותר מבין מדינות המדגם, בעוד שבפועל מצבנו אינו גרוע כל כך. יתר על כן, מידת הפער בין התפיסה למציאות הוא הגבוה ביותר. נתון כזה מחייב בחינה רצינית מי ומדוע מסית את הציבור כנגד משרתיו.

לסיכום, ישנם במחקר מסקנות ונתונים מעניינים, ואין ספק כי חלק מהנושאים העולים בו ראויים לתשומת לב וטיפול. אולם ככלל, תוצאות הביניים של המחקר, המעידות לכאורה כי אנו עומדים בפני שבר דמוקרטי ושרויים בהידרדרות דמוקרטית מתמדת, אין להן שחר. אחראים לה השקפות עולם מסוימות ושנויות במחלוקת על מהי דמוקרטיה אידיאלית, התייחסות שטחית לנושאים מורכבים, ואולי גם הטייה מסוימת של החוקרים שאין לדעת מה מקורה (למשל, הרצון לעורר הד, להתפרסם, אפילו להשפיע פוליטית).

מצבנו אינו גרוע כל כך כאשר בוחנים את המחקר בעיניים מפוכחות, ואין אנו בנסיגה, אלא להפך. מבחינה אובייקטיבית אנו רואים עד כמה הדמוקרטיה שלנו עומדת בכבוד והצלחה לא מבוטלים, אולי אפילו חסרי תקדים, מול מציאות קשה הבוחנת את גבולותיה עד תום.