שר המשפטים הביא מהונגריה פרטים מצמררים על מותה של חנה סנש בכלא ההונגרי,והיא רק בת 23: "כיתת היורים 'לא דייקה' בירי.. והיא סבלה במשך זמן ארוך עד שליבה הפסיק לפעום". כמו כן התברר, שהיא סירבה לבקש חנינה, וידוע שעונתה קשות ולא הסגירה סודות. את חדשי מאסרה תיארה אמה, קתרינה סנש, בעדותה ב-"משפט קסטר" (1954).
האם נאסרה והופגשה עם בתה. "כאשר נכנסה וראתה אותי, רצה אלי, חיבקה אותי, התחילה לבכות ואמרה: 'סלחי לי אמא' ... ראיתי את הסבל בפנים שלה, שהיא עברה דברים איומים, שקיבלה מכות בפנים ושן אחת חסרה לה". ובכל זאת הפיחה חנה רוח בכלואים האחרים, טיפסה אל חלון מאובק בתאה וציירה עליו מגן דוד, שנשאר שם במשך שבועות. מכאן ואילך עברו הבת והאם בתוך המימסד הציוני מסלול ייסורים קפקאי.
חנה שאלה, מדוע כלום אינו מגיע אליה מבחוץ. פתק הוברח החוצה, עם בקשה לשלוח חבילות - לשווא. פתק שלחה לד"ר קסטנר, ראש וועדת ההצלה, ובו שתי מלים בעברית - לשווא.עם שחרור האם ביקשה חנה שימנו לה עורך דין. היה זה לפני ה-15.10.44, יום עלותו לשלטון של הנאצי ההונגרי סלשי, כאשר אולי עוד ניתן היה להציל.
קתרינה סנש פנתה לפקיד בשם גרוסמן, ביקשה לשלוח חבילות אוכל ובגדים, כי קר לבתה, ולמנות עורך דין, ונענתה: למה לך עורך דין? מחר-מחרתיים היא משוחררת! ימים רבים בוזבזו, עד שנאמר לה שרק קסטנר יוכל לעזור, אבל להפגישה עם קסטנר - "אי אפשר, הוא עסוק". לבסוף הגיעה לדירת עוזרתו, הנזי ברנדט, ונתבשרה שקסטנר "מתכוון לבקר בבית הסוהר", הופנתה למשרדו, אבל המזכירה סרבה לקבל את החבילה: "קחי את החבילה ותביאי אותה מחר".
שלוש או ארבע פעמים חזרה קתרינה סנש על פתחי משרדו של קסטנר, עם החבילה. "קסטנר עסוק", ואת החבילה לא קיבלו. בייאושה שכרה בעצמה עורך דין. את חנה ראתה עוד פעם אחת, ביום המשפט, 28.10.44. רק ב-7.11 הצליחה לראות אחד משופטי בתה, דר. שמון, ומפיו שמעה שבתה הוצאה להורג. היא לא ידעה, שזה ארע באותו היום. השופט, שלימים נדון ל-8 שנות מאסר, התבטא: "עלי להרכין ראש בפני ההתנהגות של בתך, עד הרגע האחרון. היא היתה גאה להיות יהודיה... היא היתה אשה בלתי רגילה".
את ד"ר קסטנר ראתה קתרינה סנש לראשונה בישראל במקרה, כשבאה לבקש רשיון כלשהוא במשרד המסחר והתעשיה, שם כיהן כפקיד בכיר. קתרינה: "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך, ואז לא הצלחתי". קסטנר: "רק בשוייץ שמעתי כמה פעמים חיפשת אותי". קתרינה: "היתה לך מזכירה כל כך לא אחראית, שאפילו לא מסרה?" קסטנר: "השתדלנו". קתרינה : "לפחות פעם אחת היתה נשלחת חבילה.. לא רק .. שלא היה מה לאכול, אך חנה חיכתה לקבל איזה סימן שמתחשבים בה". קסטנר: "באמת אני לא מבין מה קרה שאף אחת מהחבילות שלי לא הגיעה" (הציטוטים - מתוך האוטוביוגרפיה של שמואל תמיר "בן הארץ הזאת").
בחקירתו הנגדית מסר קסטנר גירסה הפוכה: כן מינו לחנה סניגור. הוא לא ראה אותו. את שמו אינו זוכר, אינו יודע אם עו'ד ביקר אצלה. לא שאל, אם לחנה היה מה לאכול ואם מענים אותה. קתרינה סנש לא ביקשה לפוגשו. תמיר: "חנה סנש היתה חיילת בריטית, האינטרסים הבריטים בהונגריה היו מיוצגים ע'י השגרירות השוייצרית, האם הודעת לה ששבויית מלחמה בריטית נמצאת בידי ההונגרים"? קסטנר: "לא". תמיר: "מדוע? קסטנר: "היו לי שיקולים".
בוויכוח הציבורי מסביב לפרשת קסטנר תשפוט ההיסטוריה. לנו מראה הצצה לתוך התופת - מצד אחד אטימות ביורוקרטית והשתמטות פחדנית, ומנגד - גבורה שלא מן העולם הזה, ואנחנו מתקשים להבין, כיצד יכלו מוסדות ומנהיגים להתנכר כך אל חנה סנש הכלואה. אולם, בטרם נעשה את חשבון נפשנו עם העבר, מה עם ההווה? איך תשפוט ההיסטוריה את המימסד והחברה שלנו, כל אחד מאתנו - בפרשת יונתן פולרד, למשל?...
______________
- המאמר הופיע במקור בידיעות אחרונות
