חברת אלרוב נדל"ן מלונאות, בשליטתו של אלפרד אקירוב, חוייבה לשלם 20 מיליון דולר לרשת הילטון העולמית, כפי שנקבע בסכומי המקור. כך קבעה (ג', 19.7.11) שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר מיכל אגמון-גונן, אשר דחתה את ערעורה של אלרוב על פסק הבורר בעניין.

הילטון טענה, כי אלרוב ביטלה שלא כדין בשנת 2001 את ההסכם לניהול המלון שהקימה בפרויקט ממילא בירושלים (כיום - מלון מצודת דוד) ולניהולו של מלון נוסף בירושלים, ותבעה לאכוף את ביצוע ההסכם או קבלת פיצוי. אלרוב מצידה טענה שהילטון גרמה לה נזקים כבדים ותבעה פיצוי בסך 60 מיליון דולר.

הסכסוך הועבר לבוררות בפני ד"ר ישראל לשם, שותף בכיר במשרד עורכי הדין מיתר-ליקוורניק-גבע-לשם-ברנדויין. ההליך נמשך שבע שנים (2008-2001) ונוהל באווירה עוינת, תוך הגשת אלפי עמודים ומסמכים משני הצדדים. בסופו קבע לשם, בפסק בן 122 עמודים, כי אלרוב אכן הפרה את ההסכם. הוא נמנע מלאכוף את ביצועו, וחייב כאמור את אלרוב בתשלום של 20 מיליון דולר.

אלרוב נדל"ן ומלונאות סיימה את 2010 ברווח של 245 מיליון שקל, כך שהיקף החיוב מהווה למעלה מרבע מרווחיה. ואולם, החברה הבהירה בהודעה לבורסה, כי כבר ביצעה הפרשה מתאימה. עוד מסרה החברה, כי תגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. על-פי ההערכות, הסכום העדכני מתקרב ל-100 מיליון שקל.


אלרוב חיפשה דרכים לבטל את פסק הבוררות


אלרוב ערערה על פסק הבורר בטענה לניגוד עניינים של לשם, שכן עו"ד קליף פליג, שותף במשרדו, טיפל בשנת 2007, בעוד הבוררות בעיצומה, ברישום שעבודים על נכסים וזכויות של הילטון בישראל לטובתו של בנק ההשקעות בר-סטרנס, במסגרת רכישת הרשת בידי קרן בלקסטון. ואולם, אגמון-גונן פסקה שלא היה בכך ניגוד עניינים, הדגישה את תום ליבו של לשם לאורך הבוררות וקבעה שאלרוב איבדה את האמון בו רק לאחר שהפסידה בבוררות.

אגמון-גונן פותחת בציטוט דבריו של אקירוב: "פסק הבוררות שתוצאתו כה קשה ובלתי נתפסת העלה אצלנו באלרוב תהיות שתמיהות רבות (לשון המעטה). לא לתוצאה זו קיווינו ופיללנו. בעיני, ההכרעה בפסק הבוררות הינה חד-צדדית בעד הילטון וכנגד אלרוב ובהיקף בלתי נתפס... התוצאה הקיצונית והבלתי צפויה של הבוררות הובילו את בני, ג'ורג'י אקירוב, אף הוא מנהל באלרוב, לבקש את אנשי אלרוב לבדוק האם קיים אלמנט שלא ידענו על קיומו וממילא לא לקחנו בחשבון במהלך הליך הבוררות, ושעשוי לספק בעינינו הסבר לכך מדוע שגינו בהערכות המוקדמות שלנו לגבי התוצאות".

אלרוב טענה, כי "טיפול משרד הבורר ברישום השעבודים, יוצר עבור הבורר אינטרס כי תוצאות הבוררות יטו לטובת הילטון, הן משום הקשר המקצועי של משרד הבורר עם הילטון; הן משום שזכייה של הילטון בבוררות תגדיל את שווי הבטוחות שנרשמו לטובת התאגיד הבנקאי, לקוחו של משרד הבורר; הן משום שהטיפול המשפטי ברישום השעבודים במסגרת עסקת הרכישה העניק למשרד הבורר יוקרה, והוא אף התהדר בו במסגרת אתר האינטרנט של המשרד ושל מדריכים משפטיים".

הילטון דחתה טענות אלו. לגישתה, לעורך הדין שרושם את השעבודים אין זהות אינטרסים עם הלקוח שלו; השירות של רישום השעבודים ניתן לצד שלישי ולא לצד לבוררות; מדובר בטיפול מקצועי מקומי, נקודתי וחד-פעמי, שהסתיים זמן רב לפני מתן פסק הבורר; השירות ניתן בידי שותף במשרד הבורר ולא בידי הבורר עצמו; לעולם יימצאו "קשרים" מסוג זה בין משרד עורכי דין גדול ומוביל לבין הצדדים לבוררות.


מתי חלה על הבורר חובת גילוי


כאמור, אגמון-גונן דוחה את הטענה בדבר ניגוד עניינים. היא מצביעה על כך שמדובר היה בקשר נקודתי קצר עם מי שאינו צד לבוררות, תמורתו שילמה בר-סטרנס - ולא הילטון - למשרד מיתר 139,755 דולר. היא מציינת, כי למרות שאלרוב הגישה סיכומים בני מאות עמודים ועוד מאות עמודים של מסמכים, כל הראיות לאותו ניגוד עניינים מתנקזות למסמכים בודדים - שכאמור אינם מוכיחים את שאלרוב ביקשה לקרוא בהם.

אגמון-גונן דנה באריכות בעילות לפסילת בורר ובמיוחד בעילת ניגוד העניינים, תוך דיון בפסק הדין של ביהמ"ש העליון בנושא בוררות פז שניהל השופט בדימוס ישי לויט. היא קובעת: "חובת הגילוי חלה איפוא על בורר לגבי עובדות שיש בהן כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים של הבורר, והיא חלה גם על ניגוד עניינים של שותפיו ועובדיו של הבורר. מקום בו הופרה חובת הגלוי, יש בכך כדי להצדיק את ביטול פסק הבורר רק אם ההפרה יוצרת חשש ממשי למשוא פנים של הבורר".


קבלת גישת אלרוב תקטין את מספר הבוררים


לדברי אגמון-גונן, לשם לא היה חייב לגלות לצדדים את הקשר עם בר-סטרנס, שכן הוא נוצר שש שנים לאחר תחילת הבוררות, כאשר זו הייתה לקראת סופה ומדובר היה בטיפול משפטי נקודתי לטובת צד שלישי. עוד נקבע, כי לא נוצר חשש למשוא פנים, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר במשרד עורכי דין גדול מחד, והריחוק הרב בין רישום השעבודים לבין הבוררות מאידך. היא גם מקבלת את הטיעון העקרוני של הילטון:

"במציאות עסקית בה פועלים חברות וגופים עסקיים גדולים השולטים בתחומים רבים במשק, ומספר מצומצם יחסית של עורכי דין המנוסים דיים לשמש כבוררים בסכסוכים מסחריים מורכבים והיותם מאוגדים במשרדים גדולים בהם מועסקים לעיתים עשרות רבות של עורכי דין, בחלוקה למחלקות שונות ולתחומי טיפול ושירות מגווונים, המצב הוא, שבין משרדי הבוררים לבין הצדדים המגיעים לבוררות עשויים להתקיים, מתקיימים או יתקיימו בעתיד קשרים עסקיים.

"...קביעה לפיה ייצוג כל נושה של צד לבוררות מהווה ניגוד עניינים אסור, אינה מעשית. שכן משמעותה המעשית של קביעה כזו היא כי עורכי דין מסחריים בכירים במשרדי עורכי הדין הגדולים והמובלים בישראל, כדוגמת עו"ד ד"ר לשם, במקרה שלפני, לא יוכלו לשמש כבוררים בסכסוכים עסקיים בין הגופים העסקיים המרכזיים במשק. מצב זה גם מהווה פתח לשימוש לרעה של צד לבוררות שאינו מרוצה מפסק הבוררות... אם נביא לפסלות בשל כל אינטרס כספי ולו שולי, נצמצם במאוד את מספר הבוררים, שעה שהאינטרס החברתי הוא כי מספר הבוררים יהיה רב ככל האפשר".

אלרוב גם חוייבה לשלם הוצאות בסך 100,000 שקל, כאשר אגמון-גונן מדגישה את היקף הסיכומים והנספחים שהגישה. הילטון יוצגה בידי עוה"ד אלקס הרטמן, חגי דורון, אוריאל פרינץ וגיתית לוין גרינברג ממשרד ש' הורביץ. אלרוב יוצגה על-ידי עוה"ד עופר צור, עופר פליישר, נועם רונן ויצחק לזר ממשרד גרוניצקי ועוה"ד רם כספי, גד טיכו וירון קוכמן ממשרד כספי.