אתם, המאזינים, עדי, שבפינה הזאת הזהרתי מפני מה שאריאל שרון מסוגל לעשות ועתיד לעשות, ולכן אני לא הופתעתי. ובכל זאת, כאשר שמעתי אותו מדבר על כיבוש ואי שליטה על עם זר, ובכלל - מאמץ לו את כל המילון של "שלום עכשיו", כאשר שמעתי את האיש שקרא לנו לצאת ולתפוס גבעות, מגלה פתאום שהן "בלתי חוקיות", והכל מבלי להניד עפעף, במצח נחושה - חשבתי שהקרקע נשמטת מתחתי, ואני יכול לתאר לעצמי את ההלם, המבוכה ותחושת הנבגדות של אלה, אשר האמינו באיש הזה עד הסוף.
צאו וראו, כיצד מילה אחת של אמת אינה יוצאת מפיו - יום אחד מסר את בית-אל ושילה לאויב, למחרת חזר בו. יום אחד - כיבוש, למחרת - אופס לא התכוונתי. "אין מו"מ תחת אש", נשבע, אבל בעקבה הוא יתן להם מדינה תחת אש. אתמול: לא נסכים להודנא, רק לפירוק גמור של ארגוני הטרור, שלא לתת להם להתארגן. היום אבו מאזן מודיע: לא אפרק את החמאס ולא אלחם בהם, ושרון משחרר מרצחים, גם כאלה עם דם על הידים, ופותח סגרים ומקריב את המאחזים כשה לעולה. אתמול היתנה הכרה במדינה הפלשתינים בוויתור על זכות השיבה. היום אבו-מאזן מודיע בפירוש כי לא יוותר על זכות השיבה ושרון ממשיך במסע המחוות ומניף דגל לבן.
אתמול: כלום לא אתן, כל זמן שערפאת בתמונה. היום: אבו-מאזן בא אל שרון עם הוראות מערפאת וחוזר לדווח לערפאת, והוא בעצמו מצהיר על כך בגלוי, אולם שרון ממשיך לנסוע על מפת הדרכים. אתמול היתנה שרון, שתחילה יפרקו את ארגוני הטרור ורק אחר כך ייגע בהתיישבות, היום - התהפך הסדר והריסת מאחזים תחילה! עד כדי כך שקעה ישראל, שלא נותר לה אלא להתחנן, שתמורת הכרתנו במדינה ערבית פלשתינית, לפחות יכירו הם שישראל מותר לה להיות מדינה יהודית. אך לא: בעקבה יצהיר שרון על פלשתין ערבית מול שתיקה ערבית רועמת.
כך קרסו כל עמדותיה של ישראל, כך הופקרנו לרצונותיו של האויב הערבי כפי שהן מוכתבות לנו על-ידי האמריקנים. שרון איבד את שארית עצמאותה של מדינת ישראל.
בבגדד שולט עכשיו נציב אמריקני, וגם לירושלים כבר מונה נציב. היסטוריונים ימנו את ימי חרותה המדינית של מדינת היהודים מחמישה עשר במאי 1948 ועד לעשרים וחמישה למאי 2003. מכאן ואילך אנחנו שטח-חסות, תאום לשטח החסות הפלשתיני.
מחרתיים תהיה הפגנה גדולה בכיכר ציון. נוכח המפולת המדינית הזאת והמזימה הגלוייה והמוצהרת להביא חורבן על מפעל ההתישבות ביש"ע אסור ששוב יהיה זה הפנינג כמו כל ההפגנות הקודמות תחת שלטון שרון, שהיו פרווה, שסיפקו במה לפוליטיקאים לומר דברים של לא-כלום, ולא היה בהם כל מסר ברור וממוקד, רק סיסמאות כלליות ובלתי מחייבות כמו "לא למדינה פלשתינים, כן לארץ ישראל".
אסור למארגנים לאכזב שוב את הציבור, אשר יבוא הלום, מוכה ונבגד, מחנה שמנהיגו נטש אותו, והמייחל לקריאת כיוון ולהתוויית דרך איך להתעשת, איך לחזור ולקום על הרגלים ולהמשיך ללכת.
למה אני מצפה מן ההפגנה הזאת?
ראשית, לשינוי הטון כלפי שרון. מה שהוא עושה גרוע אלף מונים מכל מה שעשו פרס ורבין. בצדק טוען השמאל, שאנחנו נוהגים איפה ואיפה. הגיע הזמן להפרד מן הידיד והרע, ממתווה הדרך בשבילי ארץ ישראל, מדמות המנהיג והאב שהיה לנו אריאל שורן, להפנים ולבטא בקול, שמי שהפך להיות ראש מחנה השלום, הבן יקיר של שלום עכשיו, לא עוד חלקנו עמו. חייבת לצאת קריאה ברורה להתפטרותו והתפטרות ממשלתו. היום זה אולי נראה לא-ריאלי כאשר שרון נהנה מגיבוי של מפלגות העבודה, מרץ והערבים, אבל כבר מחר זה יכול להתהפך. הקריאה צריכה לצאת עכשיו, מפני שהאמת, הדמוקרטיה, האינטרס הלאומי וטוהר השלטון מחייבים זאת.
וצריכה לצאת דרישה אל שרי האיחוד הלאומי, המפד"ל ואל שארית שרי הליכוד שנשארו נאמנים לארץ ישראל - להתפטר מן הממשלה מיד לאחר ששרון יפנה מאחזים.
ועל הכל צריכה להישמע הצהרה חגיגית מפי קהל הרבבות - שאין אנחנו מכירים בהחלטת הממשלה להקים על אדמת ארץ-ישראל מדינה פלשתינית, וכי ההחלטה הזאת, הגלומה בהכרה במפת הדרכים - בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת. יש לקרוע קריעה סמלית את מפת הדרכים הארורה הזאת, ביחד עם החלטת הממשלה שאימצה אותה.
ומן ההפגנה צריכה לצאת קריאה לבוא ולעמוד כחומה מסביב למאחזים, להגן עליהם מפני עקירה. אם גויים יכולים לבוא מכל קצווי תבל לעמוד מול טרקטורים ישראלים הנלחמים במחבלים, האם לא נקרא להמוני יהודים - מכאן ומן הגולה - לעמוד מול המכונות שיבואו להרוס את מפעל הבנייה שלנו?
ועוד קריאה-שאלה מיוחדת, אל תנועת הליכוד. ממה נפשכם: אם אתם עדיין "המחנה הלאומי" כפי שכתוב במצע שלכם וכפי שהחליט המרכז שלכם, המתנגד למדינה פלשתינית בא"י המערבית, הטילו על האיש ששלחתם להיות ראש ממשלה את המרות שלכם, ואם - כפי שהכריז - הוא מצפצף עליכם, ולהיפך הוא מנסה להעביר את כולכם למחנה השמאל, הסיקו מסקנות והוציאו אותו מן המפלגה!
אם לאו, חייב לקום מחנה לאומי חדש ואליו יכו חברי הליכוד שנשארו נאמנים לאידיאלים הנצחיים של עם ישראל, ואולי גם בוחרי המפד'ל והאיחוד הלאומי אם אלה יישארו בממשלה גם לאחר חורבן מאחזים.
אולם, נצח ישראל אינו תלוי באיש אחד, גדול וחשוב ככל שיהיה. וגם אם האיש הזה משקר, נצח ישראל לא ישקר. מן המנהיג שקרס ונטש, חוזר עכשיו הכדור אלינו, אל העם. הגיעה שעתה הגדולה של ההתישבות לעמוד בפרץ ולהציל את עצמה, וממילא את מדינת ישראל כולה, שעצם קיומה בסכנה.
