מלחמת עזה השנייה

במאמרים קודמים בנושא כמו: "קסאמים על שדרות" ו"לא למגן את שדרות - לכתוש את עזה", התייחסתי לכל האספקטים של הבעיה, הן הביטחוניים המדיניים והפוליטיים. ותאמינו - יש פתרונות, לא אידיאליים, לא מיידיים, אבל אפשר וניתן לכתוש ולהכות ולפגוע, עד שיגידו רוצה אני.

יש רוב מאסיבי בציבור הפוליטי על כל גווניו לדעה, שאין להידבר עם החמאס, אין להיכנע לדרישותיו וגחמותיו ואין לבוא לקראתו לא בנושאים של "מעברים" ותנועת סחורות ולא במחוות הומניטאריות.

נוצר מצב אבסורדי ואנומלי שממשלת ישראל במודע תומכת ב"ישות" טרור מסוכנת, המצהירה על מטרתה להשמיד את ישראל - בחשמל, דלק ומים.

לכל הטוענים שאסור על-פי המשפט הבינלאומי להעניש ענישה קולקטיבית, לפי סעיפים ונורמות שנמצאות באמנות ג'נבה, יש להבהיר היטב, אמנת ג'נבה לטיפול באוכלוסיה אזרחית מתייחסת למדינה ששולטת בשטח אויב ועל אוכלוסיה אזרחית. האמנה - מתייחסת גם למקרים בהם מדינה באמצעות צבאה, נלחמת בגורמים מתנגדים, גורמי גרילה או מיליציות, ולכן עליה להילחם בגופים אלה, תוך התחשבות באוכלוסיה אזרחית מסביב, חפה מפשע, לא תומכת בטרור, ולכן אין לפגוע בה ולהטיל עליה ענישה קולקטיבית, כמו ניתוק חשמל, מים או מזון או הספקת עזרה רפואית.

בעזה - להבדיל מיהודה ושומרון, המצב שונה ולכן אין לנו בעיה משפטית בינלאומית. הציבור בעזה בחר בחמאס להיות נציגו ולנהיגו. הציבור בעזה תומך בחמאס, נותן לו גיבוי, עזרה, הובלה, מסתור ונותן לו שכפ"צ ביטחוני.

הציבור בעזה, על-פי אותה משוואה, הוא מטרה לגיטימית על-פי כללי המשפט הבינלאומי, המשפט הבינלאומי המעשי לפגועה תוך כדי פעולה צבאית ומבצעים צבאיים.

מכאן שאין צורך לפחד ולהימנע מפגיעה עקיפה באוכלוסיה אזרחית אם וכאשר היא נחוצה להשגת מטרה צבאית. כמובן-ישראל בשל הרגישות הבינלאומית ומתוך העובדה המצערת שאנחנו לא מעצמת על נוסח רוסיה שהרסה את צ'צ'ניה והפכה את עיר הבירה גרוזני כמעט לעיי חרבות. ולא כמו הצבא הרוסי שנלחם בזמנו באפגניסטן או צבא ארה"ב הנלחם עדיין בעירק, או כוחות נאטו במלחמת יוגוסלביה והפגיעה באזרחים שלווים בקוסובו - והדוגמאות עוד רבות.

כאשר ישראל יצאה למלחמת לבנון השנייה אחרי חטיפת שני חיילים, והתגרות מתמשכת של החיזבאללה בגבול הצפוני, היה קונצנזוס כמעט מלא בציבור הישראלי, והוא קיבל גושפנקה רשמית בוועדת וינוגרד.

כאשר תושבי שדרות הפכו לפליטים בארצם, בני ערובה של החמאס בעזה וקודמיהם מזה 7 שנים, האם לא הגיע השעה והעת לעשות משהו למענם, מעבר לביקורים של שרים ואושיות ציבור, מעבר להצהרות בומבסטיות. למה יש בינינו שנפגעים עד עמקי נפשם, על כך שאזרחים חפים לדעתם בעזה או ילדים נפגעים מפעילות צה"ל, ומה עם תושבי שדרות, מה עם ילדי שדרות המפוחדים, הפגועים, הפצועים, חסרי גפיים ופגועי נפש שלא לדבר על האזרחים המבוגרים וכלל התושבים הסובלים.

לכן מסקנתי היא - אל תמגנו את שדרות ועוטף עזה כי אי אפשר למגן עיר או קיבוץ, פרט למקומות ציבור, בתי ספר, מתנסים, אלא יש לכתוש את עזה ובנותיה, לקעקע את מוסדות חמאס, לפגוע בצמרת השלטון וההנהגה, בכל מוסדות השלטון ובבתיהם.

זכרו - מתי נכנע פרעה למשה רבנו, לא אחרי המכות הראשונות אלא במכת בכורות שפירושו צמרת חמאס על בתיהם ותומכיהם. ועכשיו מהצד התיאורטי למעשי יותר - תוכנית פעולה בשלבים למלחמה בחמאס ובקסאמים, לפני שמחליטים על פעולה קרקעית רחבה.

הנסיגה לקו הירוק, אומנם נתנה לחמאס הזדמנות לנצח - אבל השאירה לנו את האפשרות לפגוע ולמגר את החמאס באופציות צבאיות, כלכליות ואזרחיות רחבות יותר.

וכפי שאמרתי, לקסאמים יש פתרונות והרי שורת הצעות מעשיות. אין צורך לחכות שחס וחלילה - קסאם יפול על בית ספר, גן ילדים, בית כנסת או מחנה צבאי, בנוסח זיקים כדי להבין שיש להגיב בחומרה.

מבין האופציות המוצעות - להלן הנבחרות:

שלב א':

א) פגיעה והריסת מבני שלטון וציבור בכל רצועת עזה כגון: משטרות, להתחיל במשטרת עזה, היא סמל שלטוני מובהק.
ב) מבני ציבור - המזוהים עם חמאס - ג'יהד, כגון: פרלמנט, בנייני משרדים שמהם מנהלים אנשי חמאס את שלטונם ברצועה וכד'.
ג) מחנות, מבנים, אזורים צבאיים, מחנות אימונים, נמל עזה וכד'.

שלב ב':

אם שלב א' דלעיל לא יביא תוצאות וירגיע את משלחי הקסאם - להעמיק את הכתישה.
1) בתי המגורים, הווילות של ראשי החמאס.
2) תשתיות הרצועה וכד'.

שלב ג':

1) פעולות קומנדו רצופות ומקיפות, כולל חטיפת ראשי חמאס - ג'האד וחמושים.
2) "סיכולים ממוקדים" - ברצף וללא הפסקה.

שלב ד':

אלמנט "פלוג'ה" - נוסח עירק לאמור: רובע, שבו מתחפרים ומחזיקים מחבלים ומשלחים קסאמים - ייהרס. זה פעל יפה בעירק, זה יפעל גם בעזה.

שלב ה':

שילוב של כמה אלמנטים מכל השלבים לפי הצורך, הזמן והמקום.
אסור למסור את הפתרון שלנו עם הפלשתינים לידיים זרות בינלאומיות כי מסירת הסכסוך לידיים זרות - פירושו קבלת פסק דין בינלאומי שעלול למוטט את ישראל כמדינה ריבונית.

האופציות הנוספות שראוי לבחון, ברוח ועדת וינוגרד, בשילוב עם סנקציות כלכליות, סגירת ברז של זרימת כסף לרשות, פגיעה בתשתיות ובשירותים של פלגי הטרור, כולל הסיכון המחושב של פגיעה באוכלוסיה אזרחית על כל הסבל הנלווה לכך.

אבל, אם בכל זאת יגיעו מים עד נפש, יהיה צורך לכבוש מחדש את כל רצועת עזה - כדי למגר ולהרוס תשתיות טרור - יש לבצע זאת, כמעשה אחרון וקיצוני. האם ישראל צריכה להמשיך ולספוג קסאמים ונפגעים בעריה בגבולותיה? בשום אופן לא! כמו שלא היו מסכימות מדינות ריבוניות אחרות בעולם. יש להחזיר לשדרות את הביטחון, השקט והיכולת לגדל ילדים בנחת ובביטחון. ולדעתי האישית - אם עלינו לבחור מי תהיה עיר "רפאים" שדרות או בית חנון - בית חנון עדיפה עלינו.

והערות לסיום

1) חגים, ועידה בינלאומית, מו"מ מדיני, מתיחות בצפון, כל אלה אינם יכולים למנוע מישראל להגן על ביטחון תושביה.

2) במידה וחמאס יודיע שיפגע בחייל שלנו - שליט בשל התקפה על עזה וחמאס - יש להצהיר קהל עם ועולם - שאם יפגע שליט חיי כל מנהיגי החמאס מהניה ומטה בסכנת חיים מיידית.

3) האם אולמרט מפחד מעזה - כמו מלבנון השניה - ועדת וינוגרד.

4) האם צה"ל ימשיך "לדשדש" בעזה כמו בלבנון.

5) האם כדאי לא לפזר את ועדת וינוגרד - ולמסור לה את הטיפול בשדרות משך 7 שנים לבדיקה מבחינת פעולת הממשלה וצה"ל.