יורשת, עאלק

מה שקורה בימים אלו אין לו, כנראה, אח ורע במאה השנים האחרונות, למרות שתי מלחמות עולם ואין ספור "סתם" מלחמות: מעיירה קטנה ועלובת נפש (בית חאנון) מחבלים משגרים אלפי טילים מסוגים שונים במשך למעלה משבע שנים לעבר ערים שכנות לה ואין פוצה פה כמעט.

כן, אין פוצה פה כמעט, כי צה"ל כבול; הפוליטיקאים חוששים לקבל החלטות אמיצות, גם אם לא הומאניות, בעקבות הפיאסקו הקרוי "לבנון 2"; מפקדים הולכים בין הטיפות; קצינים זוטרים מתנהלים כשעו"ד טלפוני צמוד אליהם; ובית המשפט, כלומר "העליון", בשיתוף עם היועץ המשפטי לממשלה, מטרפד כמעט כל החלטה שיש בה למזער את הנזקים מכיוון עזה בואך בית חאנון עובר לשדרות, עוטף עזה ואשקלון גם.

"צריך למחוק שכונה בעזה", הציע שר הפנים מאיר שטרית, "אבל להודיע קודם לתושבים כדי שיוכלו להתפנות ממנה". פחות הומאני היה יו"ר ועדת חוץ וביטחון ח"כ צחי הנגבי שהציע להחזיר את החמאס לגודלו הטבעי ע"י "חיסול החמאסניקים הלובשים חליפות נפץ או חליפות טוקסידו".

אפשר וצריך להיות הומניסט אבל גם לצדד בשני הליכודניקים לשעבר, אחרת אתה הופך למזוכיסט. ואכן, בראיון לרשת ב' שהעניקה ח"כ זהבה גלאון (מר"צ) בתחילת השבוע היא כינתה את דברי השניים "התלהמות". גלאון לא הסתפקה בכך, אלא הציעה פתרון אופרטיבי: י ש ל ה י ד ב ר ע ם ה ח מ א ס! על מה בדיוק? ע ל ה פ ס ק ת א ש, כלומר על "תהדייה" או "הודנה" או השד יודע מה.

ח"כ גלאון הייתה פעם בת טיפוחיו של יוסי שריד. בקדנציה הקודמת פרש שריד הביטחוניסט, הפדגוג, והרטוריקן ממר"צ והותיר לציבור מפלגה מנותקת מהמציאות. כמה מנותקת? בואו נאמר שרבים ממצביעי מר"צ ד'היום יכלו על נקלה לשמש גיבוריו של ז'וזה סאראמאגו בספר "על העיוורון". אין ביניהם ולו רופאה אחת לרפואה שבכל זאת רואה. בטח ובטח לא ח"כ גלאון.

בימים אלו נערכות ההכנות במר"צ לקראת הפריימריז שיכתירו את היו"ר החדש במקום יוסי ביילין. זהבה גלאון היא בין המועמדות לתפקיד היו"ר, כנראה מועמדת מטעם עצמה. למר"צ יש כיום בכנסת חמישה חברים, גלאון היא אחת מהם. לו הבחירות היו נערכות היום וגלאון הייתה בחמישייה הראשונה, הייתה המפלגה זוכה, במקרה הטוב, בשלושה מנדטים. אבל, לו הבחירות היו נערכות היום וגלאון הייתה עומדת בראשה, הרי שהרשימה הייתה נמחקת מהמפה הפוליטית. ויש לכך תקדימים: "צומת" בראשות רפול ז"ל למשל. או "שינוי" של לפיד את פורז.

זהבה גלאון נחשבה לנכס של מר"צ ובכלל בתחילת דרכה בכנסת, אבל עם הזמן מתברר יותר ויותר כי הנכס הזה הוא בעצם נטל. במפלגה היו שמחים להקיא אותה מקרבם, לו רק היו יודעים איך לעשות זאת בלי לגרום לה לצווח ככרוכיה. למען האמת יש שהיו מסתפקים בלהחביא אותה, אבל זה כבר יותר קשה. גלאון הרי לא מסוגלת לסתום את הפה בשום מקרה. מבחינתה היא תשמיע כל דבר בתנאי שישמיעו וישמעו אותה. ומה עם להקשיב לה? לשיטתה האוקטבות זה מה שחשוב, לא התוכן. בהתנהגותה גלאון לא רק מרחיקה את מעט השפויים שעוד נותרו למר"צ, אלא מחסלת כל סיכוי שלמפלגה זו יצטרפו חברים חדשים שאינם "צפונבונים" כמוה. ולכך יש השלכות רבות על המפה הפוליטית בארץ.

בימים רחוקים היה יוסי שריד לא רק המצפן של המדינה, אלא גם הביטחוניסט שלה. הוא ייסר את כולנו בשוטים ועקרבים, אבל גם היה אמיץ דיו כדי להגן על האינטרסים של המדינה ואף לעשות מעשים. מי לא זוכר את התנדבותו לשרת בלבנון במהלך שנת 1982? מי שכח את הירתמותו למען הצפון תוך שהוא מתגורר בגפו, רחוק ממשפחתו, במושב מרגליות? מי לא יודע ששריד בילה חודשים ארוכים כמורה ומחנך בשדרות? ואני כבר לא מדבר על היותו אולי שר החינוך הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם.

למר"צ היו פעם נפילים כמו אלעזר גרנות, יאיר צבן, יוסי שריד ועוד כמה אחרים ששילבו הומניזם עם ביטחוניזם ולא הומניזם עם מזוכיזם. אבל היום? היום יש את הקלאפטע זהבה, לא הבובה, שרוצה להיכנס לנעליו של שריד, אבל בבחירה בין בילוי של ארבע שעות בקפה שיינקין בת"א לבין סיור ממוגן במרכז המסחרי של שדרות ההתלבטות היא ממנה והלאה. ועל זה כבר נאמר: יורשת, עאלק.