אחד הביטויים המזוהים ביותר עם אהרן ברק הוא "הכל שפיט". בזמנו ניסה ברק להסביר, כי התכוון לכך שבית המשפט יכול לדון בכל דבר, אך אינו חייב לדון בכל דבר. אלא שההסבר לא נקלט והתפיסה הרווחת היא, כי אכן כמעט כל סוגייה ניתן להביא לפתחו של בית המשפט.
אין זו תפיסה תיאורטית. כפי שנוהג לומר עו"ד רם כספי, בישראל של השנים האחרונות התחולל פוטש שקט אך נחרץ, במהלכו השתלטו המשפטנים על המדינה. היועצים המשפטיים כבר מזמן אינם יועצים; הם הפוסקים האחרונים בכל נושא. הם אינם אומרים האם ניתן או לא ניתן להגן משפטית על צעד מסוים; הם קובעים מראש האם בכלל מותר לחשוב על הצעד הזה.
התופעה הזו בולטת במיוחד בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה. עם כל הכבוד למשרה ולנושאיה, דומה שכולם כבר שכחו שבסופו של דבר מדובר בפקיד. פקיד בכיר, חשוב, מכובד וכל יתר המילים הנכונות - אבל פקיד. בדיוק כשם שהרמטכ"ל הוא פקיד ונגיד בנק ישראל הוא פקיד. הם ממונים בידי הפוליטיקאים - שהם נבחרי הציבור והם מייצגיו.
אפשר לא לאהוב את הפוליטיקאים שלנו, והם בהחלט נותנים הרבה סיבות לכך. אפשר לחשוד במניעיהם, וגם סיבות לכך לא חסרות. אבל כל עוד אנו חיים לשמחתנו בדמוקרטיה ("צורת הממשל הכי פחות גרועה שהמציא האדם") - הפוליטיקאים הם המחליטים, ולא מי שממונה בידי הפוליטיקאים על-מנת לסייע להם במילוי תפקידם.
בפועל, כאמור, המציאות שונה. וזה לא רק בתחום קבלת ההחלטות, אלא גם בתחום התפיסה הציבורית. בישראל של היום, מעשה נתפס כפסול רק אם הוטבעה עליו חותמת פלילית. אתיקה, מוסר, יושרה - כל אלו כבר אינם ממלאים שום תפקיד. רוצים דוגמאות? בבקשה.
- האם היה מקום להעמיד לדין את חיים רמון? הדעות חלוקות. היו רבים שטענו, כי מעשהו היה לא ראוי מבחינה אישית וציבורית, אך לא הגיע לכלל מעשה פלילי. מצד שני, אם כבר רמון הועמד לדין והורשע - האם ראוי שישוב כה מהר לחיים הציבוריים ולתפקיד ממלכתי כה בכיר, רק משום שבית המשפט נמנע מלקבוע שבמעשהו דבק קלון? זוהי שאלה מוסרית-אתית, ולא משפטית.
- האם יש צורך בקביעה מפורשת של ועדת חקירה על-מנת להביא לסיום כהונתו של איש ציבור? האם ביקורת חריפה ונוקבת, גם אם מבחינה משפטית יבשה אינה מהווה "הסקת מסקנות", אינה מספיקה מבחינה ציבורית? לגולדה מאיר ומנחם בגין הספיקה ביקורת ציבורית על-מנת שיפנו את מקומם בראשות הממשלה. אבל הם היו בני אדם מסוג אחר.
- האם רב ראשי שאינו אומר אמת בחקירה פלילית, ראוי להמשיך לכהן בתפקידו? נניח שרב ראשי היה נצפה ביציע איצטדיון הכדורגל, שורק וצועק "השופט בן..."; דומה שהכל היו מסכימים שעליו לפנות את מקומו. אך כאשר נקבע שהוא "רק" לא דיבר אמת אך לא דבק במעשיו אבק פלילים - מחליטים הפוליטיקאים שהוא ראוי לכהונתו.
- החוק אינו מחייב אישי ציבור לפרט את נכסיהם ומקורותיהם. אך האם אין די בכך שההיגיינה הציבורית מחייבת זאת? האם איננו רשאים לדעת מהיכן מימן שר פלוני וילה ביישוב יוקרתי, ובאלו אמצעים קנה שר אלמוני דירה בשכונת יוקרה? האם אין זה ראוי שנדע בדיוק על כל עיסוקיו הפרטיים של אדם המתמנה לכהונת שר, על קשריו עם גורמים בחו"ל ועל המקורות הכספיים העומדים לרשותו?
אפשר להמשיך עוד ועוד, אך דומה שהעיקרון הובן. החברה שלנו הפכה לחברה אדישה וצינית. כאשר לא מצפים מנבחרי הציבור ליותר מאשר שמירה על החוק, אין פלא שבקרב הציבור עצמו הופכת שמירת החוק לאופציה בלבד. מיסים? נתחמק אם אפשר. חניה? בכל מקום שנרצה. אור אדום? רק אם אין שוטר.
חברה כזו היא חברה המתנהלת במסלול אחד ויחיד: בתהום אל האבדון. חברה כזו אינה "זקוקה" לאויבים חיצוניים; היא תכלה את עצמה.
