פיטר לוס, גמלאי בן 95, זוכר כיצד אביו בכה כשהתגייס לצבא ארצות-הברית. פיטר, הבן הבכור, היה בן 22, ויצא להילחם במלחמת העולם השנייה.
"לא רציתי להיות שבוי מלחמה", הוא אומר כעת. "בשבי למדתי לסמוך על חבריי, ולהעריך כל אדם בזכות עצמו"
כשבעים שנה לאחר שנורה בגבו במהלך "צעדת המוות" מבאטאן, התייצב לוס במחנה פורט ואלטון ביץ' בפלורידה, עם משפחתו ועם חבריו, כדי לקבל את המגיע לו - עיטור לב הארגמן על פציעתו הקרבית.
קולונל ג'ימס סליף, מפקד כנף מיוחדת 1, ענד לו את העיטור, ופיטר לוס נזכר באלפי חבריו ל"מצעד המוות" הנורא, כשנפל בשבי היפני באי קוֹרֶגידוֹר בפיליפינים בתחילת 1942.
רק לפני כמה שנים הצליח לוס, בעזרת העובדת הסוציאלית בבית-החולים, שהוא מאושפז בו, להוכיח, שנפצע במלחמת העולם השנייה. מאז שהצליח להוכיח את פציעתו, זה הדבר היחיד שהטרידו - אומרת בתו.
לוס היה אחראי על כחמישים חיילים פיליפיניים באי קוריגידור כשפלשו אליהם הכוחות היפניים. באפריל 1942 הצעידו היפנים כ-78 אלפי שבויים - אמריקניים ופיליפיניים - מקוריגידור למחנה שבויים בבאטאן. "צעדת המוות" ארכה כמאה ק"מ. השבויים הוכרחו לעבוד, גם כדי להכין אוכל לשוביהם, הוכו ועונו בלי הפסקה. השבויים צעדו כ-35 ק"מ ביום בחום, בלי שתייה ובלי מזון. רבים מהם לא עמדו במאמץ הפיזי המתיש.
כששוחרר בתום מלחמת העולם היו ראשו וגבו מצולקים מאוד. לוס אושפז לשנה בבית-חולים צבאי, עד שהחלים מדיזנטריה קשה וצלקותיו טופלו. אחר כך התגייס לחיל האוויר האמריקני, ושירת בו כשש שנים.
