אחר שסיימו את ארוחתם, הסיר אלי את הכלים מהשולחן והניח קעריות בוטנים וגרעיני חמניות. יוכבד הראתה סימני לאות. פיהקה לרווחה ודחתה מלפניה את דברי הפיצוח. האווירה הייתה מנומסת, מאופקת וכולה שעמום.
אלי הביא קפה וסיפר אודות אחד, יצחק הרשקוביץ, שהיה דלפון עד שזכה בפיס וכעת הפסיד את כל כספו. הדלת נפתחה ולחדר נכנסו אברהם יאיר ואשתו נועה, שכניהם מהקומה העליונה. כבני בית נכנסו, מבלי לצלצל או לדפוק בדלת. נועה הייתה בהריון מתקדם. כרסה מתבלטת והילוכה איטי. למראיה התעורר בנחום חשד שיוכבד חיקתה את הילוכה של שכנתה. אלי לא טרח לקום ממקומו אלא אמר בעצלתיים: "זה אברהם יאיר. אנחנו שכנים. וזו נועה."
תמר שמרה על הבעתה הקפואה והניעה בראשה. לא טרחה להושיט ידה כי הבאים התיישבו מיד. אברהם יאיר נטל חופן בטנים והושיט את הצלחת לרעייתו. הוא היה איש חביב, בעל כרס ופימה. פרנסתו על תרגום כתבי מדע לעברית. שליטתו בשפות מרובות הקנתה לו עמדה רמה והופעתו דרשה יחס של כבוד.
"אתה באת לנו מן השמים". אמר אלי וזה השיב: "לא. רק מהקומה שמעליך".
"אתה בדיוק היית חסר לנו. הלכנו להירדם כאן." הוסיף אלי.
"נכון." קראה יוכבד. "אני כבר חשבתי להשאיר כאן את אלי ואת נחום עם תמר וללכת לישון", היא בלעה פיהוק.
"אוי זה חמור מאוד", קרא אברהם יאיר. הוא נעץ מבטו בנחום. "וכי איבדת את לשונך? אתה שיודע לספר סיפורים מערב עד בוקר יושב כאן ומשמים את שכני וידידי."
נחום הציץ בפניה של תמר שעדיין קפואים היו. בטחונו בעצמו התערער. אילו ניסה להרים קולו ולספר בדיחה היה אלי משסע את דבריו פעמים בכל משפט. תמר שזה לה ביקורה הראשון כאן יושבת קרירה ומרוחקת, מביטה במתרחש ואינה יוצאת מבועתה, כאילו כל המתרחש לעיניה אינו אלא הצגת תיאטרון. נחום לא הפגין את כשרונו כמספר באווירה של לחץ, בעיקר אם נמצא בחברת אנשים ששמרו את הבמה לעצמם.
"אתה סיפרת לנו פעם," קראה נועה, "על זה שהגיע מצ'כוסלובקיה. אתה זוכר? מה היה שמו? שלמה-זלמן, לא?"
אזניו של נחום התלהטו. בעיני תמר ריצדו ניצוצות עליזים. מבטה ננעץ בו.
"לא שכחו לך מאז אקוה בלה", מלמלה חרישית.
"את היית באקוה בלה?" רטן אליה.
"אני דווקא רוצה לשמוע את ההמשך של האגדה לבית שטיין." אמרה.
משום שהכל מתבוננים היו בשניהם ומחייכים בחביבות אמר "טוב, בסדר. אבל את חייבת לי הסבר על אקוה בלה ואני לא אותר עליו. מה לך ולאקוה בלה?"
"את הבירורים האלה תעשו בהזדמנות אחרת" אמרה יוכבד בקוצר רוח. "אתה השארת את כולנו עם הלשון בחוץ באמצע הגלידה והפסקת את הסיפור שלך. אז איפה היינו?"
"בשנות השלושים או הארבעים למאה זו." אמר אברהם יאיר, "כשמשכורת הייתה שמונים לירות."
"שמונה לירות". התלהבה יוכבד. "אתה לא זוכר".
"וצ'איניק עלה שלושה שילינג." אמר נחום. "ראובן קבע את המחיר ולא היה מוכן להתמקחויות."
ראובן למד הנדסת מתכת בטכניקום של פראג. תלמיד טוב היה, ככל התלמידים היהודים. בהיותו בן שש עשרה נערכה בטכניקום בחינה מקצועית על-ידי מפעל מפורסם והוא הצטיין. קיבלו אותו לעבודה במחלקת ייצור כלי נשק ובשכרו הצליח להשלים את לימודיו ברווחה. הבנתו הטכנית וכשרונותיו הביאו תועלת גם במחלקות אחרות במפעל. נעזרו ברעיונותיו ובחידושים שהמציא, בין במחלקה לכלי רכב ובין במחלקה לייצור דודי אניות.
רוחות רעות נשבו מגרמניה. שכנה זו נוצחה במלחמה והוטלו עליה תשלומי פיצוים למדינות שניצחוה. את כולם שמה גרמניה לצחוק. הכסף הגרמני איבד מערכו וקשרי מסחר תקינים לא היו. המשבר בגרמניה הביא להתמוטטות כלכלת יבשת אירופה: חיילים שהשתחררו לא מצאו עבודה, מפעלים גדולים איבדו את נכסיהם ונסגרו. בכל מקום צצו קבוצות נוער שחיקו את הגרמנים. בעירו פראג נשדדו חנונים יהודים לאור היום. המשטרה לא סייעה - השוטרים לעגו ליהודים שביקשו הגנה.
המפעל בו עבד ראובן ייצר נשק לספרד. בענף ייצור זה לא היה משבר. לימים החריב הנשק הזה את ספרד במלחמת אזרחים קשה. ספרד השסועה ומדוכאת הייתה למדינה נחשלת. חבריו לעבודה שנתלוו אליו ברחוב וראו חבורות פוחחים, או מפגינים, אמרו לו שלא יגיד שהוא יהודי. הוא לא אמר אך הבין שעליו ללכת.
לפני עלייתו לארץ הבטיח לאמו שיסדיר סרטיפיקטים עבורה ועבור זלמן הקטן. בדיבורו עמד. את הסרטיפיקטים שלח, אבל הקשיים גדולים היו מששיער. מרירות רבה צבר והפסיד זמן יקר. אמו לא הייתה בריאה בגופה כשעזב את פראג ועד שהצליח לסדר את הניירות הדרושים נפטרה. רק את זלמן העלה לארץ.
עם הסרטיפיקטים התרחשו דברים מרגיזים. אימפריה אדירה כבריטניה נכנעה לאיומי מופתי עבריין והפסיקה את העלייה בגללו. אחר כך נענתה לויצמן והקציבה אלפיים סרטיפיקטים לשנה הבאה. ההקצבה ניתנה לסוכנות היהודית. בסרטיפיקטים אלו אפשר להציל יהודים שהפכו לנרדפים בגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. אך לסוכנות באו קרובי יהודים מארצות מזרח אירופה. והם לוחצים, מנדנדים, מתאמים עם ילדיהם שיבואו אף הם באותו עניין. שבים ופוקדים מדי יום את המשרדים. מאיימים. מציעים שלמונים. לאחד יש קרובים בפולין, לשני בליטא או ברוסיה. מי שקרובי משפחתו עובדים בסוכנות, או מי שבא מאותם מחוזות שמהם באו עובדי הסוכנות, או מי שהשתייך לאותה תנועה או מפלגה, הקדים את מי שלא היו לו קשרים אלה. לא נותרו סרטיפיקטים ליהודי אוסטריה ולמי שחייהם בסכנה. רק הבטחות נשלחו לנציגים בהולנד וגרמניה.
ראובן הצליח להעלות את אחיו לארץ למרות שגילה כי בשנה זו אין יותר סרטיפיקטים, ושנה לאחר מכן ייצא ספר לבן חדש, ושנה לפני כן שינתה הסוכנות את המנגנון וכיוצא באלה תירוצים. עד יום מותו דיבר על כך בזעף, ופניו מאדימים לזכר השקרים וההשפלות שספג מאחיו דורשי טובתו.
כשהגיע ליפו ירד מן האנייה לסירה. ערבי בתחתונים ארוכים וסמרטוט כרוך סביב מצחו השיטה אל החוף. בדרכו הדף במשוטו שתי סירות של ערביים אחרים, מתחריו, והם הדפו את סירתו במשוטיהם. הסירה כמעט התהפכה מתמרונים אלה. אי-אפשר לשכוח את הנחיתה הזו בחופי ארץ ישראל.
תחילה התאכסן במלון קמיניץ. במהרה מצא דירה להשכרה ברחוב אחד העם. הבית היה בחצר שמצדה האחד בתיה הקטנים של שכונת הפחים ומצדה השני כלום. ממש כלום. גבעות של חול נחשבים לכלום. בעל הבית הביא את חפציו ורהיטיו הפרטיים מטורקיה בארגז גדול שנקרא ליפט. הארגז עמד ריק בפינת החצר. אחרי שראובן מצא עבודה שכר גם את הליפט.
את העבודה קיבל בגלל אופניו המקולקלים של קפיטן הולנדי (בדימ.). זה בא אל המעון בו לנו החלוצים בהגיעם ליפו ושאל אם יש בהם מי שיודע לתקן אופניים. הוא סירב למסור את אופניו בידי מתקן האופניים הערבי ברחוב בוטרוס משום שראה כיצד עשה את מלאכתו.
ראובן נטל על עצמו לתקן את האופניים. כמה סמוכות בגלגלים צריך להחליף וצריך לחזק וליישר את בית הגלגל הקדמי. מאחר שהיה מפעל ערבי לייצור אופניים ביפו, הלך לשם ראובן לקנות סמוכות. בעל הבית שוחח עמו והוא סקר את אולם המפעל. היו בו שישה כורים בוערים. הפועלים שמו צינורות באש וכשהתלבנו היטב, הוציאו אותם וכופפו אותם לזווית המתאימה. ריח הפלדה המתלהטת והפחם הבוער היה חביב עליו. מפי בעל הבית שמע שקוראים לסמוכות בשם סילקים. למפעל הייתה עבודה בשפע כי בתל אביב נבנו בתים חדשים ויושביהם הזדקקו לאופניים. ראובן סיפר שבא מצ'כוסלובקיה והוא בקיא היטב בעבודות הללו.
בעל המפעל, שעד כה לא ראה לפניו יהודי הרוצה לתקן אופניים של יהודים, התבונן בו שוב. הצ'כוסלובקים מומחים בעיבוד מתכת. בצ'כוסלובקיה עושים מכונות שאינן מתקלקלות. היהודי הזה מצ'כוסלובקיה יכול בעוד מספר שבועות להקים מפעל אופניים מתחרה. יש ביפו יהודים שיעזרו לו בכסף.
אמר לו בעל הבית שהוא עצמו זקוק לבעלי מקצוע טובים ואם אכן יוכיח לו שהוא שולט היטב במקצוע, מוכן הוא לקבל אותו לעבודה במשכורת של יהודים.
אחר שבועות מספר כשנוכח שהמפעל צריך ארגון עבודה אחר וגישה שונה, הכין תוכנית שינויים מפורטת ובה הציע מחסן מלאי וחלוקת המפעל למחלקות: מחלקת ייצור חלקים, מחלקת הרכבה ומחלקה לבדיקת האופניים, בטרם יכנסו למלאי המוצע למכירה.
הבעלים לא הבין דבר וחצי דבר בתוכנית הזו. הוא ניסה ללמוד את דרכי הניהול האירופאיות מראובן, והטריחו בשאלות וויכוחים ממושכים. האם להחזיק מלאי או למכור? חלוקת העבודה שהציע לא נראתה לו. וכי אפשר לדרוש מאנשים מאומנים לייצר חלקים שאחרים ירכיבו יחד?
בסופו של דבר נעשה השינוי ובתחילה ייצרו העובדים חלקים שאינם תואמים ואי אפשר להרכיבם. קשיים אלה היו רשומים בתוכניתו של ראובן ומשום כך זכה להערכה רבה, שכן אין אדם מביא תוכנית ורושם מגרעותיה אלא אם כן טובה היא. משעיכלו עובדי המפעל את עקרון השיטה החדשה, גבר הייצור עד שסיפק את כל צרכי השוק. נותר עודף לשלוח לקהיר, אל הסוכן שמזה שנתיים לא קיבל סחורה.
גם ביפו היו צרות ליהודים. לפעמים היו פועלים ערביים חוסמים דרכם של יהודים שהלכו לעבודתם והכום מכות קשות. בתל אביב קם ארגון של צעירים שעשה שפטים בערבים. הערביים ביפו סיפרו שיש ליהודים בית סוהר בתל אביב ובו מענים ערבים תמימים וישרי דרך. במיוחד קשים היו ימי השישי, שאז באו ערבים מחוץ ליפו וחיפשו לעצמם שעשועים אחר התפילה. לא הייתה ארץ שבה חיו יהודים בבטחה. דבר פשע שנעשה ליהודי לא הטריד את החוק.
אחר שהסתדר בעבודה ובדירה ורכש לעצמו את הכלים שהיה זקוק להם, חיפש ראובן קומקום לקפה מן הסוג החביב עליו. קומקום ארוך בעל זרבוב מחודד. די להטותו בקלות כדי למזוג לספל. הוא מצא שוק מגוון לכלי בית זולים ומעוצבים יפה, בהם גם קומקומים שונים. אך מה שחיפש לא מצא.
נטל רשות מבעל הבית לעשות את הכלי במפעל אחר סיום עבודתו. בעל הבית הרשה לו וראובן יצר קומקום כאשר אהב. הוא החליף את האטימה של דלתות התנור וכך הצליח לצפות את הקומקום באמייל.
מעשיו היו מלווים במבטו הסקרן של הבעלים. אחר שנוצר קומקום לבן, ביקשו בעל הבית שיעשה אחד גם עבורו. ראובן עשה.
שלושים פועלים עבדו שם ולכולם עשה ראובן קומקומים שהתקבלו בשמחה. הם היו מתגאים ומתנאים בהם. במהרה באו אנשים למפעל וביקשו להזמין קומקום. תחילה קרא בעל הבית שכאן עושים אופניים. אך הגיעו אנשים נכבדים שאסור להתייחס אליהם כך והוא ביקשו שיואיל לייצר עוד.
ראובן שכר לעצמו את הליפט בחצר ביתו ובו עשה קומקומים אחר-הצהריים. הארגז הגדול נעשה בית מלאכה קטן. מרבית החלקים והכלים שלו יצר מגרוטאות שיפו משופעת בהם. את תנור האמייל בנה מלבני שמוט שנותרו בהריסות של בורסקיה ישנה. בעל הבית ברחוב אחד העם הרשה לו לבנות את התנור בסמוך לארגז.
בעל הבית התעניין במעשיו. הוא אף סיפר לו שיש קומקומים כאלה באנקרה והם מיוצרים ברומניה. יום אחר יום בא אל הליפט להתבונן בעבודתו. ראובן לא העז לבקשו שיניח אותו לנפשו. הטורקי המזדקן היה רגיש לכבודו ונוטה להתלקח מהר ולכעוס. אם קיבל תשובה שאינה ברורה לשאלתו היה חושב שמלגלגים לו. לא היה לו כל חוש לבדחנות ולא הבין את הערותיהם של אנשים כשלבש את בגדיו היפים וכיסה פרקי ידיו בשרשראות וטבעות של זהב.
בעל הבית טיפח את שערו, גזז את שפמו ויישרו בכל בוקר. גיהץ היטב את מכנסיו והמתין לשעות אחר-הצהריים, אז יגיע הדייר שלו וילך לעבוד בליפט. בלבו חש מעט רחמים כלפיו. איש גלמוד, ללא אישה, ילדים, קרובי משפחה או חברים. טורח ועמל כל היום כדי שיוכל להביא את אמו ואחיו. אנשים נוספים נהגו כמוהו, אך האחרים דיברו הרבה. על עבודה עברית, על גאולה, חלוצים. ואילו זה, הצ'כי, יש לו ידיים ימניות. עושה ולא מדבר. כל מה שעושה יוצא יפה.
מהשכונה הקרובה באו תימנים ורצו לקנות קומקומים. ראובן התנסה בחוויות חדשות. נכנס איש ושאל למחירו של קומקום ומששמע מה המחיר קרא שזה שוד בצהרים. ראובן נותר ללא מענה. אחרי כן שב האיש וביקש לקנות קומקום במחצית המחיר. ראובן הסביר באורך רוח שהמחיר אינו ניתן למיקוח. מיד הוסיף האיש משהו על הצעתו. לבסוף, כשהיה מוכן לשלם את מלוא המחיר וראובן נטל את פנקסו ועפרונו לרשום את ההזמנה, התרתח הלקוח. הנה קומקום לבן ואותו רצה. לא הזמנה. ראובן הסביר שזה שייך לאחר וראה בעליל שהאיש לא האמין. בעל הבית ישב ליד הליפט על שרפרף שהביא מהבית וחייך לתוך שפמו.
באחד הימים חנתה מכונית שחורה בקרבת השער. ממכונית אי אפשר להתעלם. בעיקר אם זו רולס רויס. דלתות המכונית היו פתוחות לרווחה, שהיושבים בתוכה לא יתבשלו מדי בשמש. ראובן הניח שהרולס רויס בא אל בעל-הבית שלו. הוא לא הכיר אנשים עם מכוניות כאלה.
אחר שהתרחץ ואכל ירד לעבוד בליפט. בעודו פותח את הדלת ונוטל את פנקס ההזמנות, ראה איש כבד גוף בחליפה, מכופתר עד צווארו, מתקדם לעברו ביחד עם הנהג שמצחיית רולס רויס לראשו. האיש התנהל בכבדות כאילו רגליו כואבות. זיעה כיסתה את פניו ממאמץ ההליכה. הנהג צעד בנימוס לצידו. הוא פנה אל ראובן בעברית ובמבטא עירקי.
"אתה עושה קומקומים?" אמר וראובן הנהן בראשו.
"שמי יחזקאל יחזקאל." הוציא כרטיס ביקור מכיסו והגישו לראובן. הכרטיס הודפס באנגלית. מתחת לשם נכתב 'קונסול וסוכן כללי'.
המבטא העירקי התמיה את ראובן לרגע. מה לעירקי ברולס רויס? צריך היה להתרכז ולזכור שלא כל יהודי עירק מוכרים ירקות בשוק החדש, וכי יש בהם עשירים מופלגים. מעולם לא נתקל בכגון אלה קודם לכן.
אמר שאין לו כרטיס משלו. לזה השיב יחזקאל: "אין דבר. אין דבר. בעזרת השם יהיה בקרוב."
ראובן הנהן. כך דיברו אנשים שרצו הנחה. חנופה לא הייתה חביבה עליו.
יחזקאל רצה לשבת. בעל הבית עם השרפרף שלו לא הופיע כמנהגו. ראובן התנצל שאין לו כסא, רצה שיניחהו לנפשו. היו לו הזמנות למלא והיום קצר. תוך כך שלף יחזקאל ממחטה עם ראשי תיבות שמו רקומים בשוליה וניגב את פניו. אחר דקה נאלץ לנגבם שוב.
"אני יכול למכור את הקומקומים שאתה עושה בכל העולם." הסביר יחזקאל. "כמה תוכל להכין?"
"לא הרבה." השיב ראובן בקרירות. "אני עושה אותם בידי. לבדי. בכדי לעשות תפוצה עולמית צריך מפעל, מכבש, תנור אמייל גדול, מכונות ליטוש וריתוך. אין לי."
"ואם אזמין מאה אלף קומקומים לא יתנו לך קרדיט בבנק לבנות מפעל?"
"אני לא יודע". השיב ראובן. קשה להעלות על הדעת שיבוא לבנק עם הזמנה של אחד יחזקאל והבנק ילווה לו כסף.
יחזקאל הרהר רגע ואמר: "המכונות האלה, מכבש, תנור. כל הדברים שצריך. מאיפה יבואו?"
"יש מכונות כאלה למכירה." השיב ראובן לתומו. "בצ'כוסלובקיה עבדתי במפעל שבונה מכונות כאלה. גם באיטליה עושים אותם. אם הייתי מקים מפעל הייתי בונה את המכונות בעצמי."
"וכמה זה יעלה"? התענין יחזקאל.
ראובן משך בכתפיו. "אינני יודע. לא חשבתי על כך."
"חמישים אלף יספיקו?" שאל יחזקאל.
זעזוע חלף בגבו. בסכום כזה אפשר לקנות את כל השכונה. אילו אמר חמשת-אלפים היה ראובן מנסה לחשב מה גודל השטח הדרוש ומה גודלם של המחסנים. בחמשת אלפים לירות אפשר להקים מפעל שיספק סחורה לכל דורש.
"אני לא יכול לדבר על סכומים כאלה." אמר.
"זה מה שהוציאה הבת שלי בשנה שעברה על קניות." רטן יחזקאל. "אעשה אצלך הזמנה של מאתיים אלף קומקומים בהקצבת זמן לשנתיים" הוא שלף ארנק של המחאות.
"תיקח פה חמש מאות. לך תוציא אותם מהבנק, לא חשוב איזה בנק. הצ'ק שלי קדוש בשבילם. אחר כך תיקח עורך דין לעצמך. אני לא צריך, יש לי עורכי דין. יש פה מספיק בשביל לשלם לחמישה עורכי דין. תבוא עם העורך דין לירושלים לעשות חוזה. אני אהיה במלון פאסט כל השבוע. בשבוע הבא אני חוזר לג'נבה."
מהתדהמה קפאו שרירי פניו של ראובן ולא ניכרה בהם כל התלהבות או התפעלות או הסכמה או התנגדות.
"אתה רוצה לעשות את המפעל או לא?" דחק בו יחזקאל שהעמידה הממושכת על רגליו עשתה אותו קצר רוח וקולו נעשה דק וכעוס.
היכרות פתאומית זו עם עולמם של העשירים מן המזרח, באה בזכות בעל הבית הטורקי שלו. הוא הכיר את יחזקאל וסיפר לו על אומנות הדייר בביתו. אפילו טרח לומר לו בבתיהם של איזה נכבדים מצויים קומקומים אלה.
יחזקאל חקר ובדק היטב את טיב הכלים ואת שביעות הרצון של המשתמשים. גם את העיצוב בדק. משהגיע אל ראובן היה בקיא. הוא היה סוחר בן למשפחת סוחרים ומילדותו למד לזהות איכות. לקוחותיו של יחזקאל היו אסקימוסים, לאפים, נפאלים, בדואים במדבריות ושייכים באוהליהם. עקרות בית ומנהלי מלונות. אפילו בשווייץ המשתבחת באיכות סחורותיה יימכרו קומקומים אלו בהצלחה.
ראובן גילה להפתעתו שהבנק ביפו שמח לקבל את הצ'ק ולתת לו חמש מאות לירות טבין ותקילין, מבלי לשלוח טלגרמה לבנק קרדיט בשוייץ. חתימתו של יחזקאל הספיקה.
את המפעל הקים ליד הנמל החדש של תל אביב. על שפת הירקון. שותפות זו הייתה על-פי החוזה שעשה עורך הדין, כי אין נותנים מפרעה בסכום כזה עבור סחורה ממפעל שעוד לא הוקם.
יחזקאל התגורר בשוייץ ועסקיו התפרשו בעולם. כשותף, נטל לעצמו את הזכות להחליט איזו אריזה תתאים לצרכי השוק. הוא בחר בתווית משעשעת ברגע של בדיחות הדעת. הקומקום נקרא בשם צ'איניק. ראה לעיני רוחו את הבדואי בסעודיה משנן צ'איניק בטרם יבקש לקנותו בשוק.
הצ'איניק שמכבשו של ראובן עיצב ותנוריו ציפוהו בשכבות אמייל, החזיק מעמד שנים רבות. יחזקאל אכן הפיצו ברחבי תבל. הביאו עד למרגלות ההימלאיה ועד להרי האנדים. מעטים מהמשתמשים בכלי הטוב ידעו שנוצר על גדות הירקון בעיר הקרויה תל אביב, שעדיין אינה עיר ושלטונות הארץ משייכים אותה ליפו.
בזמן קצר נעשה ראובן גביר וכל הישוב גילה כלפיו כבוד רב; כל אחד ביקש את קרבתו ואת עצתו, הזמינוהו לכינוסים ולאסיפות. כשיצאו משלוחי הצ'איניק מדי יום לחוץ לארץ, עלה ראובן לירושלים בעניין הסרטיפיקטים. לשמע שמו יצא אליו ראש מחלקת העלייה והכניסו למשרדו. הסרטיפיקטים סודרו בו במקום ללא דחיות. מברק נשלח לסוכנות בפראג שיזמנו את זלמן ויציידוהו במסמכים הדרושים.
הממשלה הבריטית הוסיפה לתעתע ביהודי ארץ ישראל. משהגיע זלמן לארץ התקבל תיקון לחוק ולפיו פטור מסרטיפיקט בעל מקצוע מבוקש העולה לארץ ישראל. מקצועו של זלמן - רואה חשבון - נקרא מקצוע מבוקש.
ראובן לא הסתפק בצ'איניק. הקים מפעל לייצור דוודים מצופי אמייל מבפנים ומבחוץ כי הדוודים הקיימים התבלו מהר. הוא גם החליט להתחרות בגייזר האנגלי. זה דוד מוארך בצורת צינור רחב קוטר. בחלקו העליון מקלחת, באמצעו הברזים ובתחתיתו תנור קטן שמבעירים בו נסורת עץ ומחממים את מי המקלחת. בכל חדר אמבטיה היה הגייזר צמוד לקצה האמבט ופיח נצטבר על הרצפה בקרבתו.
גייזרים דומים ייצר ראובן וכבש את השוק המקומי. בעולם היה משבר כלכלי ואילו בארץ ישראל הייתה התפתחות חזקה שקראו לה פרוספריטי. לימים, הקים ראובן בחשאי, מפעל קטן לייצור נשק. עבדו בו שלושה חברי הגנה. הבריטים חיפשו אחר מפעלים כאלה ואף גילו כמה מהם, אך לא חשפו את מפעלו של ראובן ומשקמה המדינה, צורף המפעל לתעשיית הנשק של משרד הביטחון.
צלחת הבטנים התרוקנה מזמן. אברהם יאיר אמר באנחה שפגמים מרובים יש במעשים אלה שנחום דולה מתוך העבר ומביא בפניהם. הביטה בו נועה רעייתו ופניה זעופים. כבר עמדה לקרוא לעברו שהכל אמת לאמיתה. כולם יודעים כמה עמל וטרח נחום באיסוף וחיבור כל הדברים הללו למסכת אחת, אך אברהם יאיר חייך. ניכר בו שלא התכוון להטיח ביקורת אלא לקנטרו מעט.
"אני שומע ממך סיפור כזה בכל פעם שאנחנו עושים קומזיץ של בוגרי התנועה." הוסיף ואמר.
"כן". מלמל נחום.
"כן." השיב לו יאיר בהסכמה. "ואין הקומץ משביע את הארי. עליך לכתוב את הסיפורים ולהוציאם לאור כספר."
"זה לא יספיק." התערבה יוכבד. "אני תמיד שואלת אחרי סיפור כזה למה הוא לא מספר שום דבר על האישה של הגיבור שלו? לא היו להם נשים, לגיבורים שלו? אני דווקא יודעת מי זה ראובן שטיין ומכירה את הבית שלו בתל אביב. אבא שלי עבד אצלו כמהנדס מכונות. חשבתי על האנשים שנחום ליקט את הסיפורים שלהם וסיפר לנו. לא שמעתי כלום על המשפחה שלהם. בקושי הזכיר שהייתה להם משפחה. או על האהבות שלהם, או אולי הסטיות שלהם. שום דבר מהסוג הזה. אתם יודעים מה?" הוסיפה במין נצחנות, "אני בטוחה שהוא יודע ופשוט לא מספר. רוצה לעשות מהם אגדות במקום אנשים-בשר-ודם."
"כן." אמר נחום בנרגנות.
הם שתבעו ממנו סיפור צריכים להסתפק במה שסיפר, חשב, מבלי לתבוע ממנו לספר רכילות. אלי אהב את סיפוריו וגם הוא אמר שאינו מספר על הדברים החשובים באמת: יצריהם ותשוקותיהם של גיבוריו. הוא היה בטוח שאנשים כאלה היו בעלי יצרים עזים והמעשים שעשו בינו לבינה לבטח עולים על כל מעשיהם האחרים.
תמר ישבה סמוך אליו ועיניה עוקבות אחר יוכבד ואחר אברהם יאיר. היא הכירה את הסיפור. חיטטה בתיקה ושלפה את צרור מפתחותיה ובניצוץ קונדסי בעיניה הציגה בפניו את תווית הנחושת של צרורה ועליה השם ראובן. את מכוניתה ירשה ממנו.
