המשנה לנשיאת בית המשפט העליון,
אליעזר ריבלין, פסל את השופט דב פולוק מלדון בכתב האישום נגד יפעת אלקובי. מדובר בהחלטה נדירה של העליון, שבדרך כלל דוחה את הבקשות לפסילת שופטים המוגשות לו. באופן חריג, המדינה היא שביקשה את פסילתו של פולוק, בין היתר לאחר שהתכוון לזמן לעדות את המשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים,
שי ניצן. יצויין, כי באופן יוצא דופן יוצגה המדינה בבית המשפט העליון בידי המשנה לפרקליט המדינה, שוקי למברגר.
אלקובי מואשמת בעבירה של העלבת עובד ציבור מתוך מניע גזעני, בגין התבטאויות שלכאורה השמיעה כלפי שוטרים שהשתתפו במעצרה. היא טענה להגנה מן הצדק ולאכיפה סלקטיבית מצידו של ניצן, ולאור זאת ביקשה לזמנו לעדות. פולוק נענה לבקשה, אך לבסוף הסכימו הצדדים להימנע מזימונו של ניצן. לטענת המדינה, פולוק מתח ביקורת על שיקול דעתו של ניצן גם בהזדמנויות אחרות.
בין היתר נטען, כי פולוק דיבר באולמו על התיק הנדון, ואמר שהוא נתון לאיומים מצד המדינה, הבאים לידי ביטוי בתלונה שהגישה נגדו לנציב התלונות על שופטים. עוד אמר פולוק, כי ניצן "הוא הבייבי של נשיאת בית המשפט העליון", וכי מטעם זה החלטתו בתיק תינתן רק לאחר פרישתה של
דורית ביניש; וכי קיימת אכיפה סלקטיבית "באזור מסוים" או נגד "תושבים מסוימים".
חשדנות שעולה מעבר לספקנות
פולוק דחה את בקשת המדינה שיפסול את עצמו, תוך שהוא אומר שהגשת התלונה נגדו מהווה ניסיון להלך אימים עליו. הוא הצהיר שדעתו בתיק הנדון אינה מגובשת ואינו יודע האם שיקול דעתו של ניצן היה ראוי. פולוק סיים את החלטתו במילים: "אני כן רואה בעניין של הגשת התלונה במרכאות, כדבר שבא להשפיע עלי ואפילו מעין איום, אבל החלטתי שלא לפסול את עצמי בעקבות זה, כי זה בדיוק, בדיוק אולי מה שאתם ביקשתם להשיג בעניין זה, ואני לא יודע למה, מפני שזה לא נכון שגיבשתי עמדה לגבי כל הדברים".
ריבלין קיבל את ערעור המדינה וקבע, כי דבריו של פולוק מצביעים על "חשדנות של ממש כלפי התביעה, מניעיה וטוהר מידותיה. חשדנות זו עולה מעבר לספקנות ניטרלית של שופט כלפי המתדיינים לפניו". הוא מגדיר זאת כ"חשדנות ממש, המלווה במעורבות רגשית של השופט היושב בדין".
ריבלין מוסיף: "מקום בו סבור שופט כי אחד מן הצדדים לדיון מנסה להלך עליו אימים באמצעות הגשת תלונה שלא
בתום לב לנציבות תלונות הציבור על שופטים, ואף מציין במפורש כי הוא חש עצמו נעלב מאוד מבא-כוחו של צד זה - עוצמתה של תחושה זו עלולה להשפיע עליו, אף אם באופן בלתי מודע ואף חרף ניסיונו האמיתי למנוע כל השפעה מעין זו". עוד הוא אומר, כי עצם החלטתו של פולוק לזמן את ניצן לעדות "עשויה לעורר תמיהה", אך אינה מהווה לפסילתו.
ריבלין מסכם באומרו: "סבור אני כי ככלל יתקשה שופט סביר שלא להניח לתחושות כה שליליות וחריפות כלפי אחד מן הצדדים להשפיע על החלטתו, במיוחד מקום בו טוהר מידותיו של אותו צד ממש עומד לבחינה; בוודאי שאין מקום להעמיד את בית המשפט למבחן זה - אף אם הוא עצמו מאמין אמונה כנה כי יוכל לו. אומנם אין זה מן הנמנע כי אילו נדחה הערעור היה בית המשפט קמא עומד בהצלחה במבחן זה, כפי שסבר, ואולם לפי אמת המידה האובייקטיבית שתוארה לעיל, קיימת בהחלט גם אפשרות ממשית אחרת".
