ביום ג', ב-10.11.2003, שמעתי הרצאה מפי השר עוזי לנדאו אשר סקר אחת לאחת את הסכנות החמורות הטמונות בתכנית מפת הדרכים.
הרצאה מדאיגה. המצב המדיני אכן מסוכן ביותר.
מה שהטריד אותי באותה עת הוא סיוט אחר.שבוע לפני ההרצאה נרצחו בירושלים בחור ובחורה צעירים בחורשת אבן-ספיר הסמוכה לביה"ח הדסה עין-כרם. ידעתי ממקורות ראשונים מה היה המחזה - הזוג היה מרוסק לגמרי ממכות גרזן קשות שקטעו חיים רכים.
במוחי רץ המחזה אשר מופיע בשקט בפני רבים מאיתנו - קבוצת ערבים רוויי שנאה שגרזנם צמאת הדם מבתרת זוג יהודים כששמחת עולמים ממלאת את גופם - אורגזמת רצח היהודים הכה מוכרת לנו.
ואתה חושב לעצמך: זה יכול היה להיות ילדי, אחי... אך המחשבה מסתלקת מיד. ושוב חוזרת וכן הלאה כמו גלים עיקשים המסרבים להירגע, ואתה מתעייף ושב לשגרת יומך, מותש.
ואני רוצה ללחוש לאדם המופלא הזה, השר עוזי לנדאו: "עוזי, לא המצב המדיני קשה ומדאיג, לא. לא שליטה באוכלוסייה אחרת, לא.
לא היותנו ישות זרה במרחב, ממש לא. ולא עוד הרבה דברים אחרים.
כל הדברים הללו ואחרים מתעקשים למצוא כותרת נורמלית למצב אחר, להאיר מציאות אפילה בפנסים לא רלבנטיים. בקיצור, להפוך לישראלית את הסיטואציה היהודית.
תאוות רצח היהודים איננה ולא הייתה מעולם עניין למדיניות ולפוליטיקה.
תאוות הדם הזו העבירה אומות נאורות יותר ונאורות פחות על דעתן כי לא הייתה דעת בתאווה הזו. היא הופיעה אצל עמים שיהודים חיו בקרבם וכאלו שלא. היא תופעה בהסטוריה האנושית שכל ההסברים והתיאוריות לא יכלו לה.
ועתה, באים הישראלים ומנסים להפוך אותה לנורמלית.
הייתכן ואנו מפחדים להכיר בה כפי שהיא? הייתכן והיא מאיימת עלינו ואנו מנסים להסתיר אותה בדרכים שונות ומשונות?
"שלום", "גדר הפרדה", "הפסקת הכיבוש", "ירדן היא פלשתין" וכן הלאה בלא סוף, דרכים המתחמקות מאמת אחת פשוטה:
הם רוצחים אותנו כי אנו יהודים. למה? ככה.
ואנו מסרבים להכיר בכך ומניחים להם לדקור, לבתר, לחתוך לפוצץ ולרסק את ילדינו, את הורינו, את אחינו - אותנו. ואנו למדנו להיות כבשים שקטות. פועות, חזק או חלש, אך עדיין מסרבים לקום ולהילחם עד חורמה ברוצחינו.
שרינו לוחצים את ידם נוטפת הדם של דחלאן ואבו-מאזן ומצטלמים איתם על מדשאות ירוקות כשדם הנרצחים דומם מתחת לאדמה.
עד מתי???
