תארו לעצמכם, איך היה נראה העולם היום אילו מנהיגי אירופה היו מעריכים נכון את המצב בתחילת 1930 ומגיעים למסקנה שצריך להרוג את היטלר לפני שעלול להיות מאוחר מדי.
תארו לכם, שהדבר היה נדחה מעט, והם היו מחליטים לבצע את ה"חיסול הממוקד" אחרי "ליל הסכינים הארוכות" ב-1934, ואפילו המתינו עוד ומחסלים את הסכנה לאחר שפלש לחבל הריין המפורז ב-1936. אילו היו מבינים שהיטלר רצה בפלישה זו לבחון את תגובת בריטניה וצרפת ולגלות עד כמה ניתן למתוח את מדיניות הפיוס - חוסר התגובה שלהן הבהיר להיטלר שהמערב פייסני, כנוע חלש ופחדן.
ההמשך ידוע, וגם בלי להכנס לפרטי השתלשלות המאורעות, ברור מעל לכל ספק שאותו צורר שעלה לשלטון בגרמניה לא הסתיר את מאווי ליבו, הוא כתב ונאם על חלומו הגדול, חלום הרייך השלישי, הוא נקט באסטרטגיות של הונאה כדי להגיע לעמדות שהתאימו לתוכניותיו לפתוח במלחמה - מלחמת העולם השנייה.
"חיסול ממוקד" של אדולף היטלר וחבר מרעיו יכול היה לחסוך עשרות מיליוני קורבנות, הרס אירופה ואת השואה הנוראה של העם היהודי.
אבל מנהיגי העולם סברו אז אחרת, הם נקטו במדיניות של פיוס, הם היו מוכנים להקריב למען "השקט", ארצות קטנות ואזורי הגנה אסטרטגים כמו הסודטים בצ'כוסלובקיה.
לא רק את מתינותם המוטעית של מנהיגי אירופה יש לציין אלא את עיוורונם של היהודים שחיו על צלע הר הגעש הגרמני, אם לא בתוך לועו.
הציטוט הבא ממחיש את העיוורון: "אני לא מבינה, למה כולם לחוצים מהמלחמה? לא נראה לי שיהיה כלום. ההוא עם השפם לא יעשה שום דבר ובטח לא עם הגזים שכולם אומרים שיש לו, ואם הוא רק ינסה הרי האמריקנים והבריטים ייכנסו בו. ובכלל, גם אם עכשיו לא כל כך טוב פה ויש קצת מיתון, עדיין אין מקום יותר טוב ליהודים מהמדינה הזאת".. זהו ציטוט מדבריה של גברת בשם ציפורה קליין, לא מתל אביב ולא ערב המלחמה בעירק 2003, אלא גברת ציפורה קליין מברלין בשנת 1933!
תארו לעצמכם מה היה קורה אילו לפני 21 שנים במלחמת לבנון, אליה יצאנו כדי להסיר את איום הטרור הפלשתיני על צפון המדינה, היינו מחסלים את רב המחבלים יאסר עראפת. אולם במקום זאת אפשרנו לו ולחבורת הטרור לצאת בצורה גאה על מדיה וסמליה לגלות טוניס.
היום, אחרי כל הדם שנשפך, יש המכנים אותו "לא רלוונטי" ויש אשר באומץ לב אינטלקטואלי אומרים כמו הרמטכ"ל, משה יעלון, ש"מקבלי ההחלטות שגו כשלא ראו בערפאת אויב אלא פרטנר". לצערי, רב המרצחים ערפאת נשאר רלוונטי גם היום, ועל-פי פקודותיו מתנהגת כל המערכת הפלשתינית.
תארו לעצמכם איך יכול היה להראות המזרח התיכון אילו בתחילת האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה-80 ישראל היה מדכאת אותה בכוח רב ובימים הראשונים ולא יותר מימים ספורים, הורגת כ-100 ערבים ביהודה ושומרון וחבל עזה. במכה קשה שאולי לא הייתה נראית טוב בתקשורת בימים הראשונים. לי אין ספק שחיסול גרעין ההתקוממות באינתיפאדה הראשונה וחיסול מנהיגות הטרור יחד עם ערפאת היתה מונעת מסכת הדם, הדמעות וההרס בה אנו חיים.
"כלל ברזל" הוא: ככל שמעכבים תגובה לאלימות עולה מספר הקורבנות משני הצדדים והתגובה אינה יעילה. ככל שמקדימים בתגובה לאלימות ותהיה התגובה קשה ככל שתהיה כך יש סיכוי לדיכוי האלימות.
הדרך היחידה לסיים מעגל של אלימות במחיר נמוך הוא להכות בה בעוצמה ובנחישות עם תחילתה, ברגע שהיא "מרימה ראש".
מדיניות "ההבלגה" שהעולם המתקרא נאור כה מחבב בעיקר כשמדובר בנו היהודים בישראל, מדיניות שנקוטה גם על-ידי מנהיגים ישראלים, אינה אלטרנטיבה לשימוש בכוח.
זו בעצם "טקטיקה של השהייה" שגורמת לכך שכמות הכוח הנדרשת להשיג את המטרה - דיכוי האלימות ועצירת הטרור - עולה עשר מונים וכמות הנפגעים היא גבוהה לאין שיעור.
יש גם מסתייגים שאומרים: "אמרתם שערבים מבינים רק כוח, אבל הנה הכוח לא עוזר" (בן-דרור ימיני, "מעריב"). ההסתייגות היא חצי אמת כמו שהרבה חצאי אמיתות מסייעות לשטיפת מוח הציבור הישראלי, כמו המנטרה ש"אין פתרון צבאי למלחמה בטרור". הערבים ולא רק הערבים מבינים כוח, אבל לא כאשר הכוח מופעל בהיסוס, בסלחנות ובקשר אובססיבי ל"הבלגה תחילה".
לא רק אותה גברת צפורה קליין מברלין בשנת 1933 לא ראתה אז את הסכנה, אלפי יהודים טובים וחכמים שגו באשליות, חלומות שווא שהביאו עליהם את הכליה.
גם כאן בארצנו מוכת הטרור לא מעטים הם אלה ש"הבלגה" היא סיסמתם, ומילה זו אינה חדשה היא הייתה כאן בשימוש גם בתקופת הפרעות בתרפ"ט.
אלא שאצלנו יש שלא מסתפקים ב"הבלגה" כשמדובר בערבים, הם דוגלים במאבק מיליטנטי, אבל נגד אחיהם. כמו פעילי "שלום עכשיו" שבמימון שונאי ישראל מבית ומבחוץ, עוקבים מהקרקע ומהאוויר אחרי כל קרוואן שזז ביהודה ושומרון, ומדווחים לעולם ובעיקר לערבים על ממצאיהם. יש ישראלים אכולי שנאה עצמית שממליצים להחרים סחורות ומוצרים המיוצרים ביש"ע. ויש שמגדילים לעשות ושוברים שיאי שנאה עצמית כמו שני ארכיטקטים ישראלים, רפי סגל ואיל ויצמן שמציגים בברלין תערוכה המנסה להוכיח שיישובי המתנחלים תוכננו כך שיצמצמו את מרחב המחיה של הערבים.
העיתונאי אלדד בק כותב: "התערוכה "שטחים" היא למעשה ביטוי נוסף של תופעה הולכת וגוברת בגרמניה: שימוש בישראלים להבעת עמדות קיצוניות נגד ישראל, שהגרמנים לא יכולים, לכאורה, לבטא בעצמם בשל 'רגישות העבר'. בעיקר חביבים על הגרמנים, אמנים ואנשי רוח ישראלים המשווים בין ישראל לגרמניה הנאצית, או מאשימים את ישראל בניצול ציני של נושא השואה לקידום מטרותיה הפוליטיות" (ידיעות אחרונות, 8 ביוני 2003).
אותי זה מחליא.
דבריו של הרמטכ"ל לחיילי המילואים לפני מספר ימים הם כנים ונכונים: "גם אם אנחנו נראים משוגעים בתקשורת אנו נחרצים להלחם בחמאס".
אני הייתי מוסיף, כי אין זה רק החמאס שיש להכות בו נמרצות, אלא בכל ארגוני הטרור הערבים כולל ארגונם של רבי-המחבלים ערפאת ואבו-מאזן, הפת"ח.
תעמולת "חסידי ההבלגה" בתוך ישראל שגולשת לתקשורת העולמית, כנגד פגיעה בראשי טרור כמו רנטיסי, כל ההתבכיינות "שהזמן אינו מתאים" הם דברי הבל שמנותקים מהמציאות ומלקחי ההיסטוריה. אין מושג של "זמן מתאים" כשמדובר בפגיעה בראש נחש ארסי, המושג הזה - "זמן מתאים" - גבה כבר מיליוני קורבנות בעולם.
ובניגוד ל"משתהים", מי שנקט בפעולה מהירה ונחושה הציל נפשות רבות. לכן כל כך מתאים הפסוק ממקורותינו: "הבא להורגך השכם להורגו".
התגובה שלנו בלחימה בטרור צריכה להיות נחרצת, נחושה וללא חשש מ"מה יגידו עלינו בתקשורת".
כדי לחיות ולפתח את ארצנו לא די בתגובה הצבאית, עלינו להתמיד בעשייה ובבניין הארץ. לא לעסוק בעקירת יהודים מאדמתם בלב ארץ ישראל, אלא לסייע להם. לא להתנכל למתיישבים בנחלת אבות, אלא לאפשר חיזוק ובנייה והתיישבות בכל אתר ואתר. לכן יש לעלות ולהצטרף לאותם ישובים, כל מתיישב נוסף הופך למגן אנושי כנגד חורבן אפשרי של ישוב. כשמדובר בפיתוח ויישוב ארץ ישראל אין מושג הקרוי " מאחז בלתי חוקי".
