זו הייתה השנה החמישית שקבוצת כדורסל הנשים של שירות בתי הסוהר שיחקה בספורטיאדה של הליגה למקומות עבודה שמייסד מרכז הפועל כל שנה. לאחר שלושה ניצחונות רצופים, ההסתברות לקטוף גם הפעם את הגביע היו גדולים מאוד, אלא שהשנה, נאלצה הקבוצה להתמודד עם היעדרה הטרגי של אחת השחקניות הבולטות והחזקות של הקבוצה, סגן גונדר פביולה בוהדנה, מפקדת קורס הצוערים ומי שכונתה "אם הצוערים", של השב"ס, לאחר שנספתה יחד עם חניכיה, בשריפה הגדולה בכרמל.
עבור רחלי אלגבסי, בת הזוג של פבי, היה זה אך טבעי ללבוש את חולצת הכדורסל הסגולה של נבחרת השב"סניקיות, להלווייתה. "זו החולצה שהיא הייתה הכי גאה ללבוש, אפילו יותר מהמדים. "פבי שלי הייתה מאוד מזוהה עם הקבוצה שלה ולמרות שלא הייתה שחקנית מקצועית, היא מהר מאוד נשאבה לתחרויות והייתה מחכה בקוצר רוח למשחקי הליגה. אני ונועם, הבת שלנו ,היינו יודעות שאם היא הייתה חוזרת ממשחק ואומרת שהפסידו בשתי נקודות, אסור היה לדבר כי אם כבר להפסיד זה בהפרש גדול , ב-2 נקודות היה מאד קשה לה להפסיד. תמיד הפליא אותי איך פבי על המגרש הייתה שונה מפבי שבבית. בבית היא הייתה רכה וקשובה ועל המגרש היא הייתה פייטרית רצינית. אני ונועם היינו נקרעות מצחוק לראות אותה על המגרש כזו לוחמנית, רצה צועקת. זה היה נדיר מאוד שהיא תסכים לא להיות עם הילדים יותר מכמה שעות אבל על הספורטאידה היא לא הייתה מוותרת"
כמעט 9 חודשים נושאת רחלי בקרבה את זכרה של אהובתה ומטפלת במסירות רבה בשלושת ילדיהם הקטנים: אביתר, נועם וג'ולי. לשאלתי האם תרצה לרדת לספורטיאדה השנה הקרובה לעודד את הבנות שפבי השאירה מאחור היא מגיבה בהיסוס, נקרעת בין הרצון להיות שם בשביל הבנות שכל כך אהבו אותה לבין החרדה לילדיה: "אני רוצה לבוא ולעודד אותן כי אני יודעת כמה האבדה קשה להן מורלית. אני רוצה שהן ידעו שאני איתן ואולי ירגישו מחוזקות וישחקו וינצחו למרות הקושי אבל אני פוחדת על הילדים שלנו , אני לא רוצה שישאלו אותי עליה והם ישמעו. הם עדיין לא התגברו לגמרי ואני רוצה להגן עליהם כמה שאפשר" .
גם כשהיא מדברת על פבי היא נזהרת ומנמיכה את קולה, לא מוכנה שהילדים ישמעו "אביתר יותר גדול והוא מתמודד אבל בשביל נועם עדיין קשה לשמוע את השם שלה. הרבה פעמים הייתי מגיעה למשחקים והכרתי את בנות הקבוצה מהמשחק הראשון, אבל אחרי האסון התקרבנו עוד יותר ואנחנו קשורות מאוד. בשבילי הן כמו משפחה שניה שאהבה וזוכרת את פבי כמו שהייתה רוצה שיזכרו אותה".
עם היוודע דבר האסון, בחנוכה האחרון, התהפך עולמה של רחלי וילדיה אבל גם עבור קבוצת הכדורסל של השב"ס, החיים לא חזרו להיות אותו הדבר. באסון איבד שירות בתי הסוהר 37 מאנשיו. את רובם השחקניות מכירות. לאחר האסון, הדבר הראשון שעשו השחקניות הוא לקיים משחק הנצחה יחד עם רחלי. "הפגישה הראשונה של הקבוצה בלעדיה הייתה איומה ונוראה" מספרת תמר אחת מהשחקניות הקרובות לבוהדנה. "פשטנו את החולצות הסגולות הישנות שלנו ולבשנו חולצות חדשות לבנות עם תמונתה של פבי ושל אחת הצוערות שהייתה אוהדת מספר אחד של הקבוצה ונספתה גם היא. ברגע הזה נעתקה נשמתי ממש. עמדנו דקה דומיה לזכרה והייתה תחושה של שליחות באוויר , כאילו לא סתם אנחנ ומשחקות אלא למענה. למרות הכל, לא ניצחנו באותו משחק.
חושבים שאנחנו גונזילות לא מטופחות
לא פשוט להיות שב"סניקית, מספרת שולי מרקו, קצינת משאבי אנוש, ממקימות הקבוצה וחברה קרובה של בוהדנה. המגע היום יומי עם האסירים הפושעים שחלק גדול מהם אסירים ביטחוניים, מהווה התמודדות לא קלה עבור הנשים, רובן אימהות במשרה מלאה, שנאלצות לגייס כמויות אדירות של סבלנות ואיפוק מול הטרדות, אלימות פיזית ומילולית ומניפולציות יומיומיות ובד בבד, להמשיך ולשמש דוגמה אישית ואוזן קשבת עבור האסירים. "קבוצות הנשים האחרות בליגה, מהבנקים ומקופות החולים שמתמודדות מולנו הופתעו מאוד לראות אותנו פעם ראשונה. הם תיארו לעצמן שאנחנו גונזילות כאלה, לא מטופחות, אבל הופתעו לראות שיש ביננו אפילו כאלו שבונות ציפורניים ושלמרות אנחנו מתמודדות עם אסירים בסדר גודל שהם רואים בטלוויזיה חשוב לנו איך שאנחנו נראות ושאנחנו לא מפחידות. מעבר לזה, אנחנו מייצגות ארגון ומביאות אתנו גם לספורט את היופי של הארגון, הערכים וההוגנות ולכן אנחנו לא נרים יד ולא נפתח פה גם אם ינסו לגרור אותנו למקומות האלה כי במגרש אני קודם כל מייצגת את הארגון שלי.
"בין המשחקים", מספרת שולי, תמיד יש סביבנו עניין עצום כי יש לנו הרבה סיפורים על התמודדות עם האסירים, חלקם אסירים מאוד מפורסמים וביטחוניים דוגמת הטאלבניית. תמיד עולה הסוגיה של איך אנחנו יכולים לעבוד עם האנשים האלה. אנשים במקום עבודה רגיל מסתקרנים לשמוע על ההתמודדות והדילמות וסביב העניין הזה נרקמים קשרים".
קשה לי לדמיין אישה כמוה לכודה בתופת הזו לא קשה להבין מדוע שולי, שחקנית עבר בליגה הלאומית בכדורסל ששיחקה באס"א ירושלים, החליטה לעשות הכל על-מנת לקדם את נושא הספורט בארגון. "זה לא היה פשוט" היא נזכרת, "לא כולם מבינים כמה עבור אנשים מסוימים ספורט הוא אוויר לנשימה ממש, במיוחד בעבודה עם לחצים כמו שלנו אבל לא הסכמתי לוותר. האמנתי שהספורט יהיה מאוד חיובי וחשוב לארגון ואכן אחרי 5 שנים של קבוצת נשים יחידה בארגון, נפתחו השנה לראשונה קבוצות גברים בכדורגל ואופניים".
קבוצת הכדורסל של השב"ס הייתה הסנונית הראשונה לנוהל הספורט שקיים היום בארגון.
יעקב גנות, אז נציב השב"ס, הסכים להקים מחלקת הדרכה שתומכת מעודדת ומכוונת את הספורטאים אך מכיוון שמדובר עדיין בארגון ביטחוני שאין לו ועד עובדים, האימונים והמשחקים הם בהתנדבות והירתמות מלאה של השחקניות על חשבון הזמן הפרטי שלהן עם הילדים והמשפחה, כמו גם הנסיעות למשחקים השונים ברחבי הארץ. בוהדנה ז"ל, שהמשפחה הייתה חשובה לה יותר מכל, מצאה שפה משותפת עם תמר, אחת השחקניות שנאלצה לרדת למשחקים עם תינוק שעודנו מיניק, ומאז קשרו השתיים קשר אימהי חזק.
"את פבי הכרתי רק בזכות הקבוצה" מספרת תמר, קצינת מיון אסירים בכלא השרון. מהרגע הראשון שראיתי אותה באימון הראשון שהיה לנו בנצר סרני, בתוך הארגון הסוער הזה, היא בלטה בשקט ובקור הרוח שלה. אז היא הייתה מפקדת אגף, ויכולת ההובלה ההנהגה והפיקוד שלה היו יוצאי דופן. מעולם לא שמעתי אותה צועקת, מעולם לא שמעתי אותה מקללת. הכרתי אותה כעמיתה לכל דבר והייתי מופתעת כשהייתי שומעת שסוהרות היו מרגישות מאוימות ממנה כנראה בגלל השליטה העצמית. באחת הספורטיאדות שובצתי יחד איתה בחדר עם תינוק שעוד הנקתי. הייתי משחקת ומיניקה בין המשחקים כשהבנות האחרות לקבוצה היו מטפלות בו עד שאחזור. קצת פחדתי להכביד על פבי בחדר במלון אבל היא מלכתחילה באה לקראתי למרות שבדיוק עברה להדריך בבית הספר לצוערים וכל הלילה למדה בחדר המלון עם אור חלש כדי לא להפריע לי ולתינוק. היא הייתה פשוט מדהימה ולמרות שהיא הייתה מאוד סגורה ולא משתפת ידעתי כמה היא מאושרת מעצם היותה אימא. כמו שהיא הייתה באישיות שלה, ככה היא הייתה במשחקים. נותנת מלחמה אבל לא מרימה את הקול .נלחמת על כל כדור אבל גם תמיד מוסרת ומשתפת. התפיסה שלה הייתה מאוד קבוצתית מאוד סוציאליסטית, כמו שצריך בכדורסל".
מתי הייתה הפעם האחרונה שראית אותה?
תמר נושמת בכבדות ונראה שקשה לה להיזכר: "באימון או באחד המשחקים לפני האסון. כשהתגרשתי לפני כשנה וחצי ונותרתי לבד עם שני ילדים התקרבנו יותר. פבי מאוד עטפה אותי והכילה אותי, החיבור האימהי של שתינו היה מאוד חזק עד היום כשאני נזכרת בה, אני רואה אותה כאמא אדמה. היא אף פעם לא נשאר ליהנות עד סוף הספורטיאדה כי ברגע שסיימה את חובתה כלפי המשחקים תמיד הייתה רצה הביתה לילדים".
מה הכי קשה לך?
קשה לי לדמיין את הרגעים האחרונים שלה. רק המחשבה על מישהי בעלת שליטה עצמית כמוה הייתה לכודה בתופת כזו, זה לא נתפס ולא הגיוני. אני נמנעת בכל הכוח לשחזר את הרגע האחרון שלהם, של כולם. הוא רגע נורא מדי , אני לא רוצה לגעת שם אני רוצה לזכור אותה כמו שאני זוכרת אותה ולא רוצה לחשוב עליה נאבקת ואני יודעת שמה שעבר לה בראש זה המשפחה שלה.
איך הקבוצה מתפקדת עכשיו בלעדיה?
המוות שלה מאוד קירב ביננו באבל ובשבעה. זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית. הלכנו לחזק את בת הזוג שלה ובכל משחק מאוד התחברנו לתחושה ששום דבר לא מובן מאליו, אנחנו מרגישות כמו שיש משפחה שכולה שאנחנו קבוצה שכולה. אין תחליף לפבי ולצערי מרגישים שמשהו השתנה השנה משנים קודמות מאז שהיא נהרגה. יש לי איזושהי תחושה שמשהו התפרק, שמשהו נחלש. העונה הזו הייתה הרבה פחות מוצלחת מעונות אחרות שלנו ולדעתי החלק המרכזי זה האסון הזה שבא לידי ביטי בצורה מאוד בולטת גם ברמה של הגיבוש וגם ברמה של איך אנחנו מרגישות במשחק. אני רק יכולה לקוות שעם הזמן נצליח להתגבר על זה. כרגע כולנו במצב סטטי, כמו במחשב, של שימור אנרגיה. מסתדרות עם מה שיש ברמה הכי בסיסית. מלקקות את הפצעים.
למה שלא תיקחו הפסקה מהמשחקים השנה?
"לא עבר לנו בראש אפילו פעם אחת שלא להשתתף ויותר מזה, אני לא חושבת שזה מה שפבי הייתה רוצה אבל אם נשפוט לפי המשחקים שלנו העונה מאז שהיא נהרגה, בספורטיאדה, שם המשחקים קשים יותר, הסיכוי לא גדול. המשחק בלעדיה יהיה מאוד קשה נצטרך להתמודד עם החלל אבל נשבענו שאנחנו נמשיך לזכור אותה וכל משחק אנחנו מופיעות עם החולצות האלה וזו ההתחייבות שלנו לזכור. נעשה הכל כדי לנצח ולו רק למענה".
משחקי הספורטיאדה התקיימו בספטמבר האחרון באילת. קבוצת של פאבי הפסידה.
