בית משפט השלום בירושלים הורה לשחרר את אשרף בקיראת בן מוסא, שאדי חמדאן בן זוהירו ועלאא חמדאן בן זוהיר (המשיבים). ביחס לאשרף בקיראת בן מוסא נקבע כי ישהה במחיצת דודו ולא יתקרב לכפר צור באחר במרחק הנופל בשני ק"מ משם ויתייצב במשטרה כמדי יום. לגבי שאדי חמדאן בן זוהירו ועלאא חמדאן בן זוהיר נקבעו תנאים דומים כאשר מי שיישב במחיצתם הוא אחיהם.
בהחלטת בית המשפט נקבע, כי "כל אחד מן החשודים יחתום על ערבות עצמית בסך 5,000 ש"ח וערב צד ג' יחתום לגבי כל אחד מהם על ערבות בסך 7,500 ש"ח". בהמשך ההחלטה נאמר כי: "השחרור ייעשה בפני רשם או מזכיר בית משפט, או בפני שוטר או סוהר שהוסמך לכך בפקודת המשטרה או שירות בתי הסוהר".
המדינה לא השלימה עם החלטה זו. לדברי הסנגורים, לא נעשה כל מאמץ על-ידי המשטרה להחתים את החשודים על ערבות עצמית בסך 5,000 ש"ח. כשעתיים מאוחר יותר הוגשה הודעת ערר. בדיון נטען כי לא התמלאו התנאים לשחרור המשיבים. לטענת הסנגורים, אי-ביצוע החלטת בית משפט קמא למשך כשעתיים, די בה כדי לדחות את הערר, ובלשונם, לדחות את הערר על הסף.
בית המשפט קבע, כי נקודת המוצא ההתחלתית בכל הליך שיפוטי, אזרחי, פלילי או מינהלי, הינה כי כל גוף שהוקם על-ידי המחוקק, מוסמך לפעול במסגרת סמכותו בלבד. פעולה מעבר לסמכות משמעה פעולה שהנה "אולטרא וירס", דהיינו: מעבר לכוחות.
המחוקק, ביודעו כי גוף ציבורי או אף פרטי, יכול ורוצה להשיג הישגים או לבצע משימות, קבע את גבולות הסמכות של אותו גוף. לכן, תחילת המשפט המינהלי היא בצווים המונעים מגופים לפעול מעבר לסמכותם. הצו הראשוני הידוע במשפט האנגלי בדבר הביאס קורפוס, נועד להשיג את אותה מטרה: כאשר השלטון החזיק אנשים במעצר, רשאים היו אותם אנשים או קרוביהם לפנות לבית המשפט כדי שיורה למי שמחזיק באותם אנשים להביאם לבית המשפט ולהראות מהו הבסיס המשפטי להחזקתם במעצר.
מבחינה זו, אם היתה מוגשת על-ידי המשיבים בקשה להביאס קורפוס בשעה 15:01, כי אז לא היתה למדינה כל טענת הגנה, והיה מוטל על שופט - בין באנגליה בין בישראל - לשחרר את המשיבים לאלתר. העובדה כי המדינה הגישה בשעה 15:57 הודעת ערר ובקשה לעיכוב ביצוע, אין בה כדי לכפר על החזקת המשיבים שלא כדין. אין מדובר רק בפעולה שלא כדין, אלא עצם הגשת הבקשה ללא דיווח על המצב העובדתי הנכון לעת הגשתה - 15:57 - שבו כבר נחתמו הערבויות של הצדדים השלישיים, יש בה משום הטעיית בית המשפט.
אילו היו מוסרים לביה"מש שכל המסמכים נחתמו, והמדינה מבקשת עיכוב ביצוע, ביהמ"ש היה דוחה את הבקשה על הסף בלי להזמין את המשיבים, וזאת בשעה 15:57. בית המשפט קבע, כי החובה לציית לחוק מוטלת על כל הציבור. אין הבדל בין אדם פרטי לבין גוף ציבורי, ואם יש הבדל כזה, הריהו לכיוון ההחמרה, דהיינו: החובה המוטלת על גוף ציבורי לכבד את החוק חזקה שבעתיים מהחובה המוטלת על אדם פרטי. אם הגוף הציבורי הוא המשטרה, המסמלת את שלטון החוק, חובתה זו היא שבעים ושבעה כפולה מחובת אדם פרטי.
בית המשפט ציין, כי גם במקרה של סטייה מהוראות בית המשפט לשחרר עציר, יש לבדוק את העניין לגופו, שכן מדובר בסיכון הציבור. עיון בחומר הכתוב שהוגש לבית משפט קמא מגלה כי תחת הכותרת "סעיפי האישום" מופיעים שלושה אישומים: תגרה במקום ציבורי; ירייה מנשק חם באזור מגורים; חבלה במזיד ברכב.
עבירות אלו, על-פי העונש המרבי הקבוע עליהן, הנן בסמכות בית משפט שלום, כאשר הענישה המירבית הנה זו: שנת מאסר בגין תגרה; שנת מאסר בגין ירייה באזור מגורים; וחמש שנות מאסר בגין חבלה במזיד ברכב. על כל פנים, עבירות אלו רחוקות מאוד מעבירת הניסיון לרצח שעונשה המרבי הוא 20 שנות מאסר ונדונה בבית המשפט המחוזי.
ככל שמדובר בהארכת מעצר שנייה, במסגרת "מעצר ימים", אחד מהמבחנים המרכזיים הנו, האם יש צורך בביצוע פעולות חקירה נוספות והאם מקומם של החשודים - בבית הסוהר או בחלופת מעצר - ישפיע על החקירה. ככל שמדובר בעילת המסוכנות, מציין בית משפט קמא שלגבי אחד מן העצורים עוצמת הראיות נחלשה. ובכל מקרה, קביעת בית משפט קמא, כי מסוכנותם של המשיבים ניתנת להקהות אם יימצאו בחלופת מעצר מחוץ לכפרם ובפיקוח רצוף לאורך כל שעות היום ובהתייצבות יומיומית בתחנת משטרה, היא קביעה אשר מיישמת את חובת בית המשפט לפעול על-פי סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, מאחר שהערב צד ג' חתם על ערבות, יחתמו עתה המשיבים על ערבות גם כן, והם ישוחררו לאלתר.
