"כל העולם במה, וכולנו שחקנים", כתב ויליאם שיקספיר, ובלי דעת כיוון למערכת הבחירות המקדימות המתנהלת עתה בארה"ב. האמת, שום דבר מעניין אין בבחירות הללו, להוציא את הפסטיבל האמריקני המסורתי המלווה כל מערכת בחירות. במפלגה הרפובליקנית הפור נפל וקיין הוא המועמד שלה. הזרקורים מופנים עתה אל ההתמודדות בין קלינטון לבין אובאמה, מי מהם יזכה בראשות המפלגה הדמוקרטית.
כל ניסיון להתנבא לגבי ארה"ב הוא מבחינת קפיצת ראש אל תוך בריכה ריקה, כי אמריקנים הם אנשים בלתי צפויים לחלוטין, למרות התדמית שמנסים למכור לנו, כולל מומחים ישראלים למיניהם. כל שניתן לעשות הוא להעריך, על סמך הידוע לנו על האמריקנים ולנסות לנתח את הסיכויים של קלינטון או אובאמה לזכות בנשיאות ארה"ב.
ארה"ב היא מדינה שמרנית ודתית למרות החזות, ארה"ב אינה בשלה לשינויים כה עמוקים באורח החיים שלה. זו חברה דתית מאוד, המקדשת את אורחות החיים הפטריארכליים והגזעניים שאפיינו אותה במשך שנות ההיסטוריה שלה.
התרבות האנגלו-סקסית היא התרבות השלטת, למרות שאמריקנולוגים ינסו לסתור קביעה זו. ההסתכלות אל כל התרבויות האחרות היא הסתכלות עויינת, מבזה, על גבול ראייתן כדקדנטיות לחלוטין. סטייה מן הדרך הזו נראית, גם היום, כחלום באספמיה.
יש הטוענים שארה"ב היא מדינה בעלת זהות פוליטית, להבדיל מן הזהות האתנית. האמנם? לא. ארה"ב קמה כמדינה ללבנים, ואילו השחורים נועדו להיות עבדים. יתכן ועובדה זו נראית בעיני הקוראים כסיפור מן העבר הרחוק, אך המציאות האמריקנית מוכיחה את ההפך. נכון שיש אובאמה וקונדוליזה רייס, והיה קולין פאוול. אלה מוצגים, דוגמיות שהאמריקנים הלבנים מוכנים לחיות עמם. מכאן ועד הקביעה של שוויון בין כל האזרחים, הדרך ארוכה למדי. אין זה כלל סביר שהרוב הלבן האמריקני יצביע עבור אובאמה כדי להמליך אותו לנשיא. נכון, כפי שנאמר, אין כאן קביעה מדעית אולטימטיבית, אך אמריקה לא שינתה את תפיסות עולמה, ודאי לא השמרנים שבין הלבנים.
אובאמה עושה הכל כדי לזכות ברוב הדרוש בתוך המפלגה הדמוקרטית. הוא משתמש בכל כישוריו הבימתיים כדי להרשים את הבוחרים, אך אין לשכוח שאלה רק בוחרי המפלגה בלבד. בבוא היום, אין צל של ספק שרבים מאוד מבין האמריקנים הלבנים, לכשיגיעו לקלפי, ישאלו את עצמם אם הם רוצים שחור בבית הלבן. לא מן הנמנע שתשובתם תהיה לא.
הילארי קלינטון מוכרת לאמריקנים הרבה יותר מאשר אובאמה. תקופת שלטונו של בעלה, ביל, סיפקה הזדמנויות רבות להילארי להתקדם אל קדמת הבמה הציבורית. גם היותה פוליטיקאית בזכות עצמה נותנת לה יתרון. עם זאת, אמריקנים רבים מאוד עדיין רואים את מעמד האישה באור מעומעם. כל הניסיונות של הילארי ראויים לכל שבח, אך אל לה לשכוח שתקופת "ילדי הפרחים" אליה היא ובעלה משתייכים, הייתה היוצא דופן שאינו מעיד על הכלל.
רבים מאוד, אולי רבים מדי מבין האמריקנים עדיין מאמינים בהיות האישה "מכונה לעשיית ילדים". נושא ההפלות אינו יורד מסדר היום האמריקני, ודאי לא בקרב השמרנים. הדת היא המנחה אותם, ולא הרעיונות החירות הנעלים שהם מדקלמים במתק שפתיים אמריקני טיפוסי. אי-לכך, ההיגיון אומר שרוב האמריקנים לא יצביעו עבור אישה, מצליחה ככל שתהיה, אך מה שנתפס כהגיוני, אין כלל ביטחון שאכן יהיה כך בעת ההצבעה.
יש מומחים המתפעלים עד מאוד מן המערכת הפוליטית האמריקנית. יש גם פוליטיקאים ישראלים המנסים להעתיק את אותו הדפוס גם לישראל. לאלה ולאלה, יש להזכיר שישראל אינה אמריקה ולא כל מה שמתאים לה, מתאים גם לנו.
אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי נדלות, ארץ המדע והטכנולוגיה, ארץ הפנטזיות, הוליווד, ברודווי ומיני מוכרי אשליות מתוקות. אך אמריקה היא גם ארץ השמרנות, המרובעות, ארץ האפליות, ארץ האינדיאנים המוחזקים בשמורות, ארץ שבה עדיין יש "נומרוס קלאוסוס" עבור יהודים באוניברסיטאות שונות. הכל יש באמריקה, So help me God!!!
