המשטרה יכולה לקבל ראיות ועדויות שנאספו במסגרת חקירות פנימיות, כבסיס לחקירות פליליות שהיא מנהלת. כך קובע (יום ב', 9.1.12) בית המשפט העליון בהרכב מורחב של תשעה שופטים, בהופכו החלטה קודמת שהתקבלה בהרכב של שלושה שופטים.

הנושא לדיון היה רצונה של המשטרה לקבל ממצאים של שתי ועדות בדיקה פנימיות שהקימה רכבת ישראל בעקבות תאונות שהתרחשו ביוני וביולי 2006. הרכבת העבירה למשטרה, לבקשתה של האחרונה, מסמכים רבים שאספה, אך המשטרה ביקשה לקבל מסמכים נוספים. המחלוקת נגעה לעדויות של עובדי הרכבת שיש בהן משום הפללה עצמית. בהחלטתו הקודמת קבע בית המשפט העליון, כי העברתן של עדויות אלו תפגע בזכותם של העובדים להליך הוגן, שכן לפי הנוהל הפנימי של הרכבת - הודעותיהם אמורות היו להישאר חסויות וסודיות ולא לשמש נגדם במסגרת הליך פלילי.

המדינה ביקשה דיון נוסף בהחלטה, בטענה שהיא מרחיבה את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית גם לשלב החקירה. דוקטרינה זו נקבעה בידי בית המשפט העליון בפסק דין יששכרוב, ולפיה יש למנוע הגשת ראיות הפוגעות בהגינות ההליך. המדינה טענה, כי קביעה זו את נקודת האיזון שנקבעה בפס"ד יששכרוב בין האינטרסים של חשיפת האמת ולחימה בפשע לבין זכויות הנאשם והגינות ההליך הפלילי.


שאלות שונות בשלבים שונים


הנשיאה דורית ביניש, אשר כתבה את חוות הדעת המובילה בדיון הנוסף, קיבלה את עמדת המדינה. לדבריה, "הדיון באופן יישומה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית מחייב הקפדה על ההבחנה בין השלבים השונים של ההליך הפלילי ובין השאלות המתעוררות בכל שלב" - החקירה, ההעמדה לדין והמשפט, שכן השיקולים המנחים את הרשויות בכל הליך שונים זה מזה. "בשלב המסירה של חומר ראייתי הדרוש לחקירה על בית המשפט ליתן דעתו לקשר הענייני שבין החומר המתבקש לבין צרכי החקירה ולמידת הרלוונטיות של חומר זה", מוסיפה ביניש.

לדברי ביניש, "מתן אפשרות למשטרה לעיין בחומר שייתכן כי לא יהיה קביל במשפט ולהיעזר בחומר זה לצרכי החקירה, אין משמעותה בהכרח כי אותו חומר יובא להכרעה שיפוטית בדבר קבילותו... ההכרעה בשאלת איסוף הראיות בהתקיים חקירה פלילית שונה מהשאלה בדבר קבילות הראיות שנתונה להכרעת בית המשפט הדן בהליך הפלילי".

ביניש קובעת: "דוקטרינת הפסילה הפסיקתית נועדה להגן על הגינותו וטוהרו של ההליך המתנהל בבית המשפט ולא למנוע מראש את שימוש המשטרה בראיות שאינן קבילות במשפט, במהלך חקירתה ולצרכי החקירה. לפיכך, אם אומנם ראיה מסוימת הושגה שלא כדין ובאופן הגורם לפגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן, תיפסל אותה ראיה על-ידי בית המשפט שידון במשפטו של הנאשם. אולם, עצם העובדה שמידע מסוים לא יהיה קביל בסופו של יום בהליך המשפטי אינה מונעת, כשלעצמה, את השימוש באותו מידע על-ידי המשטרה במהלך חקירתה. חשוב להדגיש כי בגישה זו התומכת בחשיפת חומר הדרוש לחקירה בפני המשטרה, אין כדי לקבוע באופן גורף כי המשטרה יכולה לעשות שימוש לצרכי החקירה בכל מידע שבא בפניה, גם אם נמסר תוך הפרה ברורה של החוק".


עירוב מין בשאינו מינו


ביניש מקבלת את עמדתו השופט אדמונד לוי, שהיה במיעוט בפסק הדין הקודם, ולפיה "השימוש בהלכת יששכרוב לבחינת השאלה של שימוש הרשות החוקרת בחומר ראייתי קיים היא בבחינת עירוב מין בשאינו מינו. אכן, עצם העובדה שייתכן כי מידע מסוים יהיה בלתי קביל במשפט מפני שהושג שלא כדין בהתאם להלכת יששכרוב או מכל טעם אחר, אין משמעותה בהכרח כי על אותו מידע יוטל חיסיון המונע מהמשטרה להשתמש בו לצרכי חקירה. האיזון בין זכותו של הנאשם להליך הוגן לבין ערכים שונים העשויים להצדיק את אי קבילותה של ראיה, צריך להיעשות תחילה על-ידי רשויות התביעה בהחלטתן בדבר העמדה לדין ולאחר מכן על-ידי בית המשפט שדן במשפטו של הנאשם. אולם, ככלל ובכפיפות לחריגים מהסוג שהוזכר לעיל אין למנוע מראש את בחינת הראיה על-ידי המשטרה בשלב החקירה".

בנוגע לעניין שבפניה, קבעה ביניש: "אין מקום להכיר במקרה שלפנינו בחיסיון הלכתי על הפרוטוקולים של ועדות החקירה הפנימיות ברכבת, ובכלל זה על הודעות העובדים בפני הוועדות. אכן, האינטרס הציבורי שבבירור האמת ובהטלת האחריות על האחראים לתאונות רכבת, אינו פחות מהאינטרס הציבורי שבקיום דיון חופשי ופתוח במסגרת ועדות החקירה הפנימיות ברכבת. לפיכך, אין הצדקה בנסיבות העניין להכיר בחיסיון המבוקש על-ידי המשיבים ולמנוע את העברתן של הודעות אלה למשטרה במסגרת חקירתה. בהקשר זה יצוין, כי לבירור האמת אודות הגורמים להתרחשות התאונות במסגרת החקירה המשטרתית ישנה תועלת לא רק במובן העונשי אלא גם במובן החינוכי-הרתעתי בכל הנוגע למניעת תאונות רכבת עתידיות".

לעמדתה של ביניש הצטרפו המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, והשופטים לוי (שנותר בעמדתו), עדנה ארבל ומרים נאור. השופטים יורם דנציגר ואליקים רובינשטיין נותרו בדעתם כפי שהובעה בדיון המקורי, אך הפעם מצאו את עצמם במיעוט. דנציגר כתב חוות דעת ארוכה מאוד, ואילו רובינשטיין ביסס חלק ניכר מטיעוניו על המשפט העברי.