התנצחות נדירה בין נשיאת בית המשפט העליון,
דורית ביניש, לבין השופט
יורם דנציגר בפסק דינו של בית המשפט העליון בנושא מסירת ראיות מחקירה פנימית למשטרה. בעוד ביניש טוענת שדנציגר התבלבל, משיב דנציגר באומרו שביניש טועה בהסתמכותה על פסקי דין זרים.
דנציגר כתב את דעת הרוב בפסק הדין הקודם, ולפיה המשטרה אינה יכולה לקבל עדויות של חשודים שהפלילו את עצמם בחקירה פנימית של הרכבת. דנציגר הסתמך על הלכת יששכרוב, הפוסלת קבלת ראיות שהושגו בדרך הפוגעת בהגינות ההליך המשפטי. ביניש, לעומת זאת, קבעה שיש להבחין בין השלבים השונים של ההליך הפלילי, ויישמה את הלכת יששכרוב רק על הגשת ראיות במשפט ולא על בחינתן במהלך החקירה.
ביניש: דנציגר לא התייחס להבחנה הבסיסית
ביניש אומרת: "דומה כי בחוות דעתו של השופט דנציגר חל בלבול בין השלבים השונים של ההליך הפלילי, ובפרט בין שלב השגת הראיות לשלב ההכרעה בקבילותן... בהמשך לעמדתו בפסק הדין נשוא הדיון הנוסף לא התייחס חברי השופט דנציגר גם בהליך הזה להבחנה הבסיסית הנוהגת בסדר הדין הפלילי במשפטנו בין שאלת חסיון הראיה בשלב החקירה המשטרתית לבין שאלת קבילות הראיה במשפט עצמו".
ביניש ממשיכה בביקורת חריפה, יחסית לנהוג בפסקי דין של בית המשפט העליון: "עמדתו של השופט דנציגר, שלפיה כאשר מדובר בהפרה חמורה ובוטה של הזכות להליך הוגן לא יהיה כלל צורך לאזן בין זכות זו לבין שיקולים אחרים, חורגת מתפיסת האיזונים שנקבעה בעניין יששכרוב ונותנת עדיפות מוחלטת לזכות זו על פני כל השיקולים העומדים מנגד. תפיסה זו מנוגדת למושכלות יסוד של משפטנו החוקתי, שלפיהן שום זכות אדם, יהא מעמדה אשר יהא, אינה מוחלטת ויש למצוא איזון בינה לבין השיקולים השונים העשויים להצדיק פגיעה בזכות.
"...מתקשה אני להבין מהו הדופי שראה חברי השופט דנציגר להטיל בהלכת יששכרוב. לשיטתו, הלכת יששכרוב אינה מספקת את ההגנה הנדרשת לזכויותיהם של נחקרים, חשודים ונאשמים. הדגשנו ונדגיש כי אותה הלכה עצמה כלל אינה מבקשת להעמיד עצמה ככלי אחד, יחיד וממצה להגנה על כל זכויותיהם של נחקרים, חשודים ונאשמים... חברי השופט דנציגר אף לא דק פורתא בתיאור המצב המשפטי הנוהג בקנדה, שכן מאז שפורסם מאמרם של המלומדים מרין וקיטאי-סנג'רו, שעליו מסתמך חברי בכל הנוגע לתיאור המשפט הנוהג בקנדה, שונתה ההלכה בקנדה בכל הנוגע לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין".
דנציגר: בכל הכבוד הראוי
דנציגר מצידו שב ואומר, כי יש להרחיב את הלכת יששכרוב כך שתתאים למציאות העדכנית. לדבריו, עמדתו הנורמטיבית שונה מזו של ביניש: "יש להעניק לנחקר ולחשוד סעד אפקטיבי בזמן אמת אף בטרם נפגעה זכותו להליך הוגן, והן משום שלטעמי עמדה זו אינה משרתת את האינטרס הציבורי". דנציגר אומר מספר פעמים, כי למרות החשיבות של המלחמה בפשיעה - לדעתו הזכות להליך הוגן היא שצריכה לקבל את העדיפות העליונה.
לאחר חוות דעתו הארוכה, מתייחס דנציגר לביקורתה של ביניש עליו: "איני סבור כי חל בלבול כלשהו בחוות דעתי. כפי שפירטתי לעיל, אני קורא לאימוץ מדיניות שיפוטית ברורה לפיה על בית המשפט להושיט סעד לנחקר בזמן אמת ואין הצדקה לטעמי לדרוש מהנחקר שימתין עד שיוגש נגדו כתב אישום כדי שיוכל להלין על הפגיעה בזכותו להליך הוגן במהלך החקירה שהתנהלה בעניינו או כנגד פגיעה כאמור שעתידה להתממש אם יותר למשטרה לתפוס או לעיין בראיה זו או אחרת.
"...הגישה אותה הצגתי לעיל אינה מנוגדת למושכלות יסוד של משפטנו החוקתי והיא אף זכתה לתמיכה בפסק דינו של השופט א' לוי בעניין פרחי ובפסק דינו של השופט נ' הנדל בעניין אל-עוקה... שני פסקי דין אלו משקפים לטעמי גישה שיפוטית נכונה וראויה אותה אני מציע לאמץ לפיה אומנם זכויות הנחקר הן יחסיות, אולם לכל יחסיות ישנו גבול. קרי, ישנן הפרות חמורות של הזכות להליך הוגן אשר לא ניתן להתגבר עליהן בשם האיזון עם אינטרסים מתנגשים אחרים".
לבסוף מתייחס דנציגר לטענתה של ביניש, כי לא ניתן להקיש מן המצב בקנדה למצב בישראל וכי היא לא דייק בתיאור המצב החוקי במדינה. על הטענה הראשונה אומר דנציגר: "בכל הכבוד הראוי, סבורני כי קביעתה זו של הנשיאה אינה מעלה או מורידה מהאפשרות להקיש מההתפתחות בפסיקה הקנדית לענייננו". ואילו לגבי השנייה הוא רומז, שוב "בכל הכבוד", כי לדעתו דווקא ביניש היא שטועה בתיאור המצב במדינה זו.
