אישה נוספת נוספה השבוע למניין הנרצחות בידי בן זוגן בקהילת יוצאי אתיופיה. יוצאי אתיופיה מהווים כ-1.4% בלבד מאוכלוסיית ישראל, אך הנרצחות מקרב העדה מהוות שליש מכלל הנרצחות בידי בני זוגן - פי 23.7% משיעורן באוכלוסיה. למעלה מ-10% מיוצאות אתיופיה המתלוננות על אלימות במשפחה מועברות למקלטים לנשים מוכות. מדובר באחוז גבוה. בעוד שרוב רציחות נשים במגזר הערבי מתבצעות על-רקע מה שקרוי חילול כבוד המשפחה, בקהילת יוצאי אתיופיה המניעים אחרים לגמרי. כך עולה מדוח מחקר מקיף של משרד הקליטה, המתפרסם כאן לראשונה במלואו.
את דוח המחקר הזמין אגף המחקר במשרד לקליטת עלייה בשיתוף המחלקה לשירותי רווחה במשרד. הכנתו החלה באוקטובר 2007 והעבודה עליו, שכללה אלפי שעות מחקר, התמשכה עד יוני 2009. את המחקר ערכה ד"ר שלוה וייל. הוא דן ב-13 מקרי רצח ובשלושה מקרים של ניסיונות רצח. פרסום הדוח התאפשר בזכות בקשה על-פי חוק חופש המידע, שהגיש שי שחר מהתנועה לחופש המידע.
טענת בני הקהילה האתיופית ומטפלים למיניהם כי רצח נשים אתיופיות בדי בני זוגן מתרחש על-רקע פערים השכלתיים, תעסוקתיים ועוד התבררה כחסרת אחיזה במציאות. בעדה האתיופית יש טאבו בנושא ואין מדברים עליו. לכן גם עורכי המחקר התקשו באיסוף נתונים על הרצח.
71% מנשות הכפרים באתיופיה מוכות
מתברר שהאלימות במשפחה לא התחילה מישראל אלא מאתיופיה. כל אישה שנייה באתיופיה היא קורבן לאלימות בתוך המשפחה. לפי הצהרה שמסרה בינואר 2008 שרת המשפטים של אתיופיה, דימגן וובה, האלימות כלפי נשים נעה בטווח שבין נזקים גופניים ועד רצח. לפי נתונים של UNIFEM מאותה שנה, 71% מהנשים באזורים הכפריים סובלת מאלימות פיזית או מינית. מקרים רבים אירעו בגונדר, מולדתן של אתיופיות רבות שעלו לישראל.
ברוב מקרי הרצח מעורבים עולים חדשים, רובם מובטלים, חסרי השכלה ובגיל מתקדם יחסית, בעלי משפחות עם מספר גבוה יחסית של ילדים וללא זיקה יהודית למדינת ישראל. כלומר, 75% משתייכים לפלשמורה ורק 12.5% בלבד הוגדרו על-ידי הרשויות כ"יהודים". לרוב הרוצחים לא היו אלה הנישואים הראשונים או שהיו להם נשים נוספות. רוב הנרצחות נישאו בגילים צעירים (17-12).
קרובי משפחת הרוצח מטפלים ביתומים
משרד הקליטה מציע בדוח להכשיר את המיועדים לעלייה בעודם באתיופיה וללמדם על נורמות המשפחה בישראל. הומלץ להבהיר להם כי אלימות במשפחה בישראל היא מחוץ לחוק, וכי זכותה של האישה להתלונן עליה לרשויות, כולל למשטרה.
המלצה נוספת היא לשלב את נושא רצח נשים בידי בני זוגן בתוכניות קיימות למניעת אלימות במשפחה ולחדד את סופם הקיצוני של מעשי האלימות. לנשים יוסבר כי שתיקה על אלימות או ניסיון לפתור אותה בתוך המשפחה בלבד עלולים להסתיים בכי-רע.
עוד ממליץ משרד הקליטה להכשיר עובדים סוציאליים, שוטרים ואנשי מקצוע אחרים בהשתלמויות מקצועיות בהן הם ייחשפו למאפייני האלימות במשפחה האתיופית וילמדו כיצד עליהם להתייחס לתלונות הנשמעות באוזניהם.
ההמלצה האחרונה קובעת כי יש להפסיק את המדיניות של הבאת קרובי משפחה של משפחות הרוצחים על-מנת לטפל באחייניהם היתומים.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
