רשות מקומית רשאית לגבות מן המדינה היטל סלילה ואינה רשאית לגבות ממנה היטל תיעול. כך קובע לראשונה (יום ד', 29.2.12) בית המשפט העליון.
המועצה המקומית באר יעקב דרשה ממשרד הביטחון לשלם היטלי סלילת רחובות ותיעול בגין חלקו של מחנה צריפין המצוי בתחומה. משרד הביטחון דחה את הדרישה, ונשיאת בית המשפט המחוזי מרכז,
הילה גרסטל, קיבלה את עמדתו. גרסטל הסתמכה על סעיף 42 לפקודת הפרשנות, ולפיו "אין חיקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה, או להטיל עליה חובה, אלא אם נאמר בו במפורש".
סעיף זה עמד במוקד דיונו של בית המשפט העליון, אשר קיבל את ערעורה של המועצה. המשנה לנשיא,
אליעזר ריבלין, פותח בהזכירו שבית המשפט כבר אמר יותר מפעם אחת שיש מקום לבטל סעיף זה, המעניק למדינה זכויות יתר ניכרות. הוא מציין, שמקורו במשפט האנגלי ובהנחה ש"המלך אינו יכול לעשות כל רע", ולכן גם המדינה אינה יכולה להיות חייבת בנזיקין. ריבלין אומר, כי הגיעה העת לשנות את ברירת המחדל ולקבוע שהדין יחול על המדינה כמו על הפרט אלא אם כן ייקבע במפורש אחרת.
מכל מקום, ממשיך ריבלין, מאחר שזהו החוק - חובה לציית לו, ולכן יש לחפש הסמכה בחקיקה אשר תאפשר לרשות מקומית לגבות מן המדינה היטלים. בעניין הסלילה מוצא ריבלין, כי ניתן להסתמך על חוק החיוב בסלילה (שגם אותו הגיע העת לעדכן, מעיר ריבלין), שכן ניתן לפרשו כך שהוא מחייב גם את המדינה להשתתף במימון סלילת כבישים ומדרכות. לעומת זאת, לא נמצא חוק המאפשר לחייב את המדינה בהיטלי תיעול, שכן לא די לשם כך בחוקי העזר המקומיים.
ריבלין חותם את החלטתו בהביעו את התקווה, ש"הרשויות המוסמכות יביאו להסדר חקיקתי כולל קודם שיובא מקרה קונקרטי נוסף כלשהו להכרעת בית המשפט". המדינה חויבה בהוצאות בסך 20,000 שקל. את באר יעקב ייצגו עוה"ד מושיק פלדמן, נבון ברנדזל וזמיר וייס, ואת משרד הביטחון - עוה"ד זמיר דומיניץ וטל פישמן-לוי.