קרוב לשנה נמשכו עשר מכות מצרים. כל היבט בחייהם של המצרים נפגע: גופם (במכות כינים ושחין), רכושם (במכות דבר, ברד וארבה), בטחונם האישי (במכות צפרדע, ערוב וחושך), מימיהם (במכת דם) ולבסוף חייהם (במכת בכורות). רק לאחר שעמד בפני סכנה של התקוממות עממית - "ותחזק מצרים על העם למהר לשלם מן הארץ" - נכנע פרעה והסכים לדרישתו המקורית של משה: שלושה ימי חופשה במדבר על-מנת לעבוד את ה'.
ראוי לזכור, שמשה מעולם לא ביקש שחרור מוחלט, ופרעה ממילא לא נתן אותו - "לכו עיבדו את ה' כדַבֶּרְכֶם" אמר לאחר מכת בכורות. צאו וראו מה נדרש על-מנת להביא את פרעה להסכים לאותה חופשה מאורגנת קצרה; קל וחומר מה נדרש היה על-מנת להביאו להסכים לשחרור מוחלט. הרי היה צורך להרוס את מצרים ולהשמיד חלק ניכר מאוכלוסייתה. אך הקדוש ברוך הוא, שברא את העולם כולו ואת מצרים כחלק ממנו, אינו רוצה בהשחתת העולם. לכן, העדיף להוציא מפרעה את המינימום, ולאחר מכן להעמידו בפני עובדה.
כאשר פרעה קולט עובדה זו - בני ישראל אינם חוזרים במועד המובטח - הוא אוסף את מיטב צבאו ויוצא לרדוף אחריהם. סביר להניח שמטרתו הייתה להחזירם לעבדות ולא להורגם, שכן הוא אומר: "מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעָבְדֵנוּ?" אין לפרעה כל תועלת בעבדים מתים; הוא זקוק לכוח עבודה זול, עליו מושתתת כלכלתה של מצרים.
וכאן אנו עומדים ותוהים: וכי פרעה שוטה היה? האם שכח את אשר אירע ארבעה ימים בלבד קודם לכן, כאשר בנו הבכור וכל יתר בכורות מצרים, "עד בכור השפחה אשר אַחַר הריחיים", מתו? שמא נעלם מזכרונו מה שאמר הוא עצמו באותו לילה גורלי - "קומו צאו מתוך עמי... וברכתם גם אותי", באשר גם הוא היה בכור וסכנה ריחפה מעל לראשו שלו?
על-מנת להשיב על כך, יש לחזור למהותן של מכות מצרים. אם נבחן אותן היטב נראה, ששום מכה אינה בבחינת שינוי סדרי הטבע, בשום מכה לא נברא דבר מה שאינו קיים כבר מששת ימי בראשית. הנס שבמכות הוא בעיתוי, במקום ובעוצמה של תופעות אלו.
- מכת דם: הדם הרי קיים בטבע וכך גם מי הנילוס; הנס הוא בהפיכתם של המים לדם.
- מכת צפרדע: הריבוי העצום של הצפרדעים ובואן דווקא באותו זמן לכל רחבי מצרים, הוא התופעה הייחודית.
- מכת כינים: גם כאן, התפוצה הרחבה היא החידוש.
- מכת ערוב: חיות טורפות קיימות כמובן, אך לא במצרים ובוודאי שלא ברחובות הערים; הנס הוא בהופעתן.
- מכת דבר: חוזק המכה ("וימת כל מקנה מצרים") ופגיעתה במגזר אחד בלבד ("וממקנה בני ישראל לא מת אחד") הם החידוש.
- מכת שחין: כמו בכינים ובצפרדעים - הייחודיות היא בעוצמה ובעיתוי.
- מכת ברד: הנס הוא בחיבור של המים והאש, שני יסודות מוכרים היטב.
- מכת ארבה: שוב מכה המתייחדת בעיתוי ובעוצמה.
- מכת חושך: ליקוי חמה מוכר לנו היטב; המכה התייחדה בכך שאותו ליקוי נמשך שלושה ימים רצופים.
- מכת בכורות: הנס בא לידי ביטוי בכך שדווקא אנשים מסוימים ובהמות מסוימות מתו.
פרעה ודאי שלא היה שוטה. אך בהתאם לאמונה הרווחת בימים ההם, גם הוא האמין שלכל אל יש טריטוריה משלו, בה הוא יכול לפעול. טריטוריה זו יכולה להיות גיאוגרפית או "מגזרית", לאמר: יש אל של מצרים, ויש אל של כנען; יש אל הים ויש אל השמש. התפיסה לפיה קיים אל אוניברסלי אחד ויחיד, שאינו מוגבל למקום ולתחום, היא שורש ייחודה של היהדות והנקודה המרכזית בה היא עומדת בניגוד לדתות האליליות.
כבן נאמן לדתו המצרית, לא יכול היה פרעה להשלים עם רעיון האל האחד. כל שניתן היה "לשכנעו" בו הוא, שאלוהי העם היהודי הצליח בדרך כלשהי לגבור על אלילי המצרים. כך תפס פרעה את המכות ולאור תפיסה זו הסכים לשלוח את ישראל לאותה "חופשת פולחן" קצרה. אך לתפיסתו של פרעה, סמכותו וכוחו של אלוהי העברים מסתיימים בגבולות מצרים. למדבר יש אל משלו, לים סוף יש אל משלו.
כאשר שומע פרעה שבני ישראל נשארים במדבר ואינם מתכוונים לחזור, הוא בטוח שזוהי שעתו: חסותו של אלוהיהם הרי מוגבלת במקום, והוא כבר ראה את כוחו במצרים. לפיכך, סבר פרעה, במדבר הוא יהיה בטוח ומוגן מפני זעמו של אותו אל לאומי-מקומי. לכן יצא פרעה לרדוף אחרי ישראל, לכן הסתפק ב-600 מרכבות שבכל אחת מהן שלושה לוחמים על-מנת להחזיר לעבדות עם בן 600 אלף גברים בני 20 עד 60.
בני ישראל החזיקו באותה תפיסה בדיוק, תוצר של 210 שנות חייהם במצרים. גם הם טרם הסכינו לרעיון של האל היחיד. לכן הם אומרים למשה, ברגע בו נראים מרחוק ענני האבק של מרכבות מצרים: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוֹד את מצרים ממותנו במדבר". במצרים נהנינו, כמסתבר, מהגנתו של ה'; אך במדבר?! הרי אבודים אנו!
ליבת תשובתו של הקדוש ברוך הוא, היא במילים "וידעו מצרים כי אני ה'". ניתן להראות, ואין כאן המקום להאריך, כי התורה משתמשת בשם הוי"ה ("השם") כאשר היא מתייחסת לקדוש ברוך הוא כאלוהי ישראל, ובשם "אלוהים" - בתיאורו כאלוהי העולם כולו. שם הוי"ה מבטא את ההכרה של עם ישראל בקדוש ברוך הוא - הכרה שעיקרה אמונה באוניברסליות של שלטונו. כלומר: האמונה היהודית הייחודית היא דווקא בכך שהקדוש ברוך הוא אינו אלוהי העם היהודי בלבד, אלא אלוהי העולם כולו.
מה שעתיד להתרחש בים סוף, יביא הן את המצרים והן את היהודים להכרה בשלטונו המוחלט של הקדוש ברוך הוא בעולם. כאשר המצרים, וגם בני ישראל באותה עת, שומעים את המילה "אלוהים", הם חושבים על אל במובן של אליל - יציר כפיהם או דמיונם של בני האדם, המופקד על מקום או פונקציה. התורה רוצה שהם ישמעו את שם הוי"ה, ויתפסו שמדובר באלוהות חובקת כל.
"וידעו מצרים כי אני ה'" - קריעת ים סוף, מעברם של בני ישראל וטביעתם של המצרים תלמד את המצרים, את היהודים ואת העולם כולו, שכוחו של הקדוש ברוך הוא אינו מוגבל לטריטוריה המצרית בלבד, אלא מתפרס על פני היקום כולו. ואכן, מטרה זו מושגת בשלמותה.
בעת שהמצרים מבינים לאן נקלעו, הם אומרים: "אנוסה מפני ישראל, כי ה' נלחם להם במצרַים". בני ישראל מגיעים למדרגה של "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ואילו על אומות העולם נאמר בשירת הים, שנפלו עליהם אימה ופחד "עד יעבור עמך ה'". והשירה מסתיימת בהכרזה: "ה' ימלוך לעולם ועד". בכך משלימה קריעת ים סוף את מהפך האמונה של עשר המכות ויציאת מצרים, ובכך היא משלימה את רעיונות חג הפסח.
