לפני 30 שנה טבע יצחק רבין את המושג "נפולת של נמושות" ככינוי לכל אותם ישראלים אשר נדדו לניכר והקימו את ביתם מחוץ לארץ הקודש. רבין טבע עוד מספר ביטויים שהפכו לנכס צאן ברזל של ההוויה הישראלית, "פרופלורים", "חתרן בלתי נלאה", ו"בלי בג"צ ובלי בצלם". למרות שכל אותם ביטויים מכוונים כלפי אנשים וציבורים שונים, בזמנים שונים ובמצבים שונים, אני רואה בהם אחידות רעיונית שיש לה משמעות לאומית. צחוק הגורל הוא, ואולי צו הגורל, שבנו של יצחק רבין, יובל רבין, הוא נפולת של נמושה, על-פי מטבע הלשון של אביו.
העם היהודי הקטן מנהל מחלוקות פנימיות מרובות, אבל המחלוקת הקשה והעמוקה ביותר נמצאת במהותה של הציונות, ויחס העם היהודי לארץ ישראל. האם היהדות היא תרבות שימור הלאום-דת-רעיון עד לשיבה לציון, או האם היא תרבות העומדת בפני עצמה ללא קשר לארץ המובטחת, ואולי היא קבוצה אתנית שאין לה תרבות עצמית מחוץ לתביעת ההגדרה העצמית לפי מפתח אתני.
אולי לעם היהודי לא ברור מה מקומה של ארץ ישראל בהוויה שלו, אך לאומות העולם הנוצרי לא היה שום ספק: ארץ ישראל היא ביתו הלאומי. משמעות זו קיבלה גושפנקא בלתי הפיכה בוועידת סאן-רמו 1922 שבה נקבע כי ארץ ישראל, מן הירדן ועד הים היא ביתו הלאומי של העם היהודי, ועל הסמכות המנדטורית, בריטניה הגדולה, לממש את החזון.
עבודת המימוש של המנדט לחידוש הבית הלאומי היהודי הוטלה על תת-קבוצה מבין היהודים שהראתה יכולת ארגון וביצוע, ללא קשר לאידיאולוגיה שמניעה אותה. אותה תת-קבוצה שהייתה סוציאליסטית-אוניברסלית פוסט-יהודית מעיקרה לא ראתה בארץ ישראל את ביתו של העם היהודי, של כל העם היהודי, אלא את ההזדמנות להקים מדינה סוציאליסטית של בעלי מודעות סוציאליסטית, שרובם יהודים, אך לא יהדותם היא זו שמכשירה אותם למשימה, אלא השקפתם הפוליטית. לפיכך כל מי שאיננו שותף לאותה השקפת-עולם הורחק מעמדות השפעה על המפעל הציוני, ולב הארץ הורחק מלב העשייה הציונית. כך מצאנו שהרביזיוניסטים היהודים הם אויב העם (על-פי אמת המידה הסוציאליסטית-בולשביקית) אף יותר מן הערבים.
החלוקה ל"אנחנו-והם" ירדה עד לפרטי-פרטים של ההשקפה הסוציאליסטית והובילה לפיצולי פיצולים ומלחמות אחים. אותו בידול של תת-הקבוצה הסוציאליסטית הוביל גם למעשי זוועה כגון הסזון (מסירת אנשי הארגון לידי המשטרה הבריטית), הירי הרצחני על האלטלנה, (בפיקודו של רבין) ועד למניעת טיפול רפואי מיהודי שאיננו חבר בהסתדרות העובדים (שחייב את הקמתה של ההסתדרות הלאומית לעובדים לאומיים). על-רקע זה התגבש גם היחס לארץ ישראל, כפי שיפורט להלן.
נפולת של נמושות
עם הקמת המדינה נוצר שסע מסוג אחר, אנחנו-והם מסוג אחר, של הארץ-ישראלים לעומת התפוצות. מנהיגי הישוב היהודי בילו את זמנם בגיוס תרומות למען המפעל הציוני, ותיזכר לטובה גולדה מאיר השבה לעיר נעוריה מילווקי (MILWAUKEE) ומגייסת מיליוני דולרים מיהודים קשי-יום. התהליך התעצם לאחר מלחמת ששת הימים בו "הוכיח" היהודי הלוחם את עליונותו המוסרית על היהודי הגלותי, והארנקים שוב נפתחו לרווחה. מאידך אין דבר שפגע יותר באותה רוח של עליונות מאשר זרם היורדים מארץ ישראל, ישראלים לעילא, קיבוצניקים ומושבניקים, קציני חי"ר ואנשי שייטת, כחולות החולצה ובנות ההתיישבות העובדת, אשר מצאו כי מכורתם אינה עונה על הציפיות והעדיפו את הניכר, ובמיוחד את הניכר הצפון-אמריקני. את הביטוי הבוטה והמחוספס ביותר לתחושת העליונות הנפגעת השמיע יצחק רבין, אשר כינה את היורדים "נפולת של נמושות".
אם היורדים הם נפולת של נמושות, מה מעמדם של יהודים אשר אינם עולים לארץ כלל? לא שונה בהרבה. הארץ-ישראלים הגדירו עצמם כיהודי חדש, יהודי גאה, לוחם, מפריח השממות ומיישב הטרשים בעוד הגלותיים יושבים על סיר הבשר. היהדות בתפוצות נדרשה לתת כסף, לבוא לביקורים, להתפעל, לתמוך, ולעולם לא למתוח ביקורת. לבטח לא לדרוש השפעה כלשהי במדינה היהודית.
מחד הוקמו מנגנונים גדולים על-מנת לגייס תרומות לכל נושא, גן, אוניברסיטה, בית חולים, יער, צה"ל ועוד ועוד. כל מי שחי בתפוצה הצפון-אמריקנית מכיר את נאומי הכיבושין לתרומות דרך הפדרציה היהודית המקומית בכל ערב ראש השנה, את הגלויות המשונצות עם לשוניות התחייבות למאות ואלפי דולרים. מאידך, אל תגידו לנו מה לעשות כאן. למרות כל אותה גאווה ישראלית, יותר משתרמו מנגנוני העלייה עולים לארץ ישראל, תרמו המנגנונים יורדים מבין כל אותם שליחים, שלוחים, דיפלומטים, פרופסורים מבקרים, סופרים ומוזיקאים, ואיש לא שאל את עצמו מדוע.
לשיאו מגיע תהליך הבידול בין יהודי הארץ ליהודי התפוצות בימים אלו תחת הנהגתו של ראש הממשלה אולמרט שהחל בתהליך מסירת ירושלים לרשות-הטרור-והרצח הקרויה פלשתינית. גלעד כץ מספר עוד כי מורטון קליין, יו"ר ארגון ציוני אמריקה, הציג סקר , לפיו למעלה מ-75% ממידגם מייצג של הקהילה היהודית באמריקה, מביעים התנגדות נמרצת למסירת חלקים מירושלים לידי הערבים. בתגובה התריס ראש הממשלה אולמרט כלפי הארגונים היהודיים המרכזיים, ובראשם ועדת הנשיאים, שהביעו התנגדות נמרצת לחלוקת ירושלים, כדלקמן: "אין לאף ארגון יהודי, חשוב ככל שיהיה, הזכות להכתיב למדינת ישראל, כיצד ועל מה לנהל מו"מ."
רוצה לומר, ירושלים שלנו, ולעם היהודי אין זכויות בה. וכל כך למה? סקירה של הבסיס האלקטורלי של מתפקדי מפלגת קדימה ומפלגת העבודה מראה שנבחרי המפלגות הללו חייבים את מקומם לערבים!! (25% ממתפקדי קדימה הם ערבים, המחוז השני בגדלו במפלגת העבודה הוא הערבים) ועל כן, ראש הממשלה ושר הביטחון הנוכחיים הם שלוחים של הפלשתינים בעלי תעודת הזהות הכחולה, ומייצגים את מאווייהם!! מאידך מנהיגות הקהילה היהודית בתפוצות מייצגת יהודים בלבד, ולכן כוונותיה כלפי ארץ ישראל נקיות יותר משיקולים זרים מאשר אלו של ממשלת ישראל.
החלוקה של אנחנו והם מגיעה אל הבסיס הרעיוני. למי שייכת הארץ, האם ליושב בה, או לעם היהודי. אולמרט, ולפניו שורה ארוכה של ראשי ממשלה, ברק, נתניהו, פרס ורבין, עונה תשובה נחרצת: ליהודים המתגוררים בתפוצות אין חלק ונחלה בארץ ישראל, וזיקתם ההיסטורית התרבותית, הדתית והלאומית לארץ ישראל היא חסרת משמעות. לערבים היושבים בארץ ישראל זכות העולה על זו של יהודים שמקום מגוריהם ברגע זה הוא מחוץ לישראל. רק לנו היושבים בה ברגע זה הבעלות עליה, למכור ולמסור, לחבל ולטנף, להפקיר ולבזות, ואילו יהדות העולם, עליה מוטל לתמוך בנו כמו בימי החלוקה. עליה לזכור שהיא נפולת של נמושות, גרידא.
מעניין להשוות את הגישה של ממשלות ישראל מאז רבין ואילך לעמדת ההנהגה הערבית המתכנה פלשתינית. הללו תמיד הדגישו כי כל הפזורה הפלשתינית באשר היא מחויבת לכבוש את הארץ מידי היהודים כך שכל הסכם עם הערבים הדרים בציון איננו תקף אם איננו כולל את הסדרת הבאתה של כל הפזורה לארץ הקודש. יתר על כן כל הסכם של הנהגה ערבית בישראל עם ממשלת ישראל הוא חסר ערך כל עוד לא אושר על-ידי כל ה"פלשתינים" באשר הם. לכן חאלד משעל מדמשק יש לו משקל רב יותר בשיח הפלשתיני מאשר אבו-מאזן. מי אמר שלא ניתן ללמוד משהו מן האויב?
שני הביטויים, "פרופלורים" ו"בלי בג"צ ובלי בצלם" שייכים לאותה סיווג למרות שנאמרו על אנשים שונים זה מזה בתכלית. "פרופלורים" כוון לעבר יהודי השומרון ויהודה אשר עשו מאמצים עילאיים, מן הרגע שהדבר התאפשר מבחינה צבאית, לתרגם את השליטה הצבאית לזכות הישוב היהודי בארץ ישראל. יתר על כן, הביטוי נועד להעצים את הבוז שרחש נציג הסוציאליזם אל המניע של גוש אמונים: היהדות עצמה. רבין חזר בכך אל ימי האלטלנה, אל "אנחנו והם". אנחנו הם הציבור הסוציאליסטי שצדקת ההיסטוריה לשמאלנו, ואילו הם המשיחיים, ההזויים, הפרימיטיבים היהודים שמודרו ממוסדות השלטון. רק לנו מותר להחליט מה שלנו ומה צריך וחובה להיפטר ממנו, ואילו הם חסרי זכויות, מכיוון שלא יהדותם מקנה להם זכות, אלא אי-שיוכם לממסד השליט.
זכות קיומה של המדינה איננו בקיום המנדט הציוני, אלא הוא עומד בזכות עצמו, כמדינת כל אזרחיה. הזכות היהודית על ארץ ישראל היא אנאכרוניזם מגוחך, ולכן יכולים ה"פרופלורים" להסתובב כאוות נפשם, המדינה, ואיתה מערכות המשפט, הכלכלה, המידע, התקשורת, המשטרה וביטחון, תעשה כרצונה בארץ ישראל, גם אם מדובר ביבוא של אלפי רוצחים מועדים, מתן נשק תחמושת מימון ואימון בידם, והכוונתם אל המטרה הרצויה - הפרופלורים. חמש עשרה שנה מאוחר יותר חוזר ראש הממשלה אולמרט אל אותה מתכונת: מתן נשק ביד הרוצחים הממוסדים, פתיחת המחסומים שמנעו מהם גישה חופשית אל הקרבנות היהודיים, והבעת תקווה שיצמצמו את פגיעתם הרעה רק לפרופלורים. החסימות יושבו רק לאחר שיהיו פיגועים, אמר דובר הממשלה.
בלי בג"צ ובלי בצלם
"בלי בג"צ ובלי בצלם" הוא הקצנה נוספת של תהליך ביטול הזכות היהודית על ארץ ישראל. איש לא כופר בכך שבג"צ ו"בצלם" הפכו עצמם מישויות המייצגות את הצדק היהודי ואת החמלה היהודית למשרתי הג'יהאד. מאידך, שניהם ביטויים נאמנים של יהדות, יהדות הצדק והחמלה. כוונתו של רבין הייתה להביא כוח מכריע של רוצחים מקצועיים מן הזן המתיימר להיות סוציאליסטי-אוניברסלי על-מנת שינהל מסע רצח נגד כוח אחר של רוצחים מקצועיים שהמניע שלהם הוא מוסלמי-ג'יהאדי.
תופעה זו כוללת שני מרכיבים בעייתים: האחת, עקיפת רשויות החוק של מדינת היהודים. מה שאסור לחיילים ישראלים לעשות, רצח ללא אבחנה של מתנגדים פוליטיים, יעשו שכירי חרב "שלנו" שאותם שכרנו במחיר ארץ ישראל. השנייה: שוב ביטול הזכות היהודית על ארץ ישראל שכן רודנות אחת תטיל משטר אימים על חלקי ארץ-מולדת, ואנו נעמוד מן הצד. המנדט של הציונות ליישב את ארץ ישראל גם מטעם העם היהודי וגם מטעם אומות העולם המערבי כולל גם הטלת צדק יהודי בתוך ארץ ישראל, וצדק יהודי איננו כולל כנופיות פשע מאורגן המוכוונות על-ידי השלטון. זה טקטיקה המקובלת על משטרים אפלים, המשטר הסובייטי, המשטר הנאצי, משטרים רודניים בדרום אמריקה. למען ניקוי השטח מן ה"פרופלורים" הביא רבין עשרות אלפי רוצחים, צייד אותם בנשק, והסיר מדרכם כל מכשול. כל ראשי הממשלות שאחריו לא שינו דבר בהסדר. "הם" ילחמו לנו בחמאס, ואנו נחריש.
מהיכן נובעת אותה מוכנות לזלזל במלח הארץ, ההתיישבות היהודית בלב הארץ? מה מקור המוכנות לעקוף את הריבונות המשפטית היהודית ולמסור את הארץ בידי ארגון פשע רצחני? מהיכן החוצפה למדר את יהדות התפוצות מן הארץ שעליה אמרו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" במשך אלפיים שנה? ממושג הקניין. אותה קבוצה שהשתלטה על מוסדות השלטון של מנגנוני המדינה, זו המיוצגת על-ידי יצחק רבין, חשה כי המדינה והארץ הינן קניינה. לכן אחת הפעולות הראשונות שעשתה אותה חונטה הייתה לשדוד את ארץ ישראל מן העם היהודי. אדמות המדינה שהן רובן המכריע אדמות ארץ ישראל שאיש לא חפץ בהן עד לחידוש הציונות, היו בניהול של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ברשות ובסמכות של ליגת האומות והקונגרס היהודי. סמכותה של הסוכנות בוטלה, ומנהל מקרקעי ישראל שאין לו שום נאמנות לעם היהודי הושם על האדמה. משם ההידרדרות כבר מובנת מאליה, ומסירת קרקעות קק"ל לאויב הגי'האדי היא עניין של זמן.
מדוע נוצרה אותה קהילה משגשגת של ישראלים לשעבר שנטשו את הארץ והיו לנפולת של נמושות? הנימוק שהועלה תמיד היה כלכלי גרידא. החיים באמריקה, בצרפת, באוסטרליה בבריטניה בקנדה קלים יותר. שם סיר הבשר, יותר קל להתחרות בגויים מאשר ביהודים בארץ, וכל העמדות אינן תפוסות. אבל הסיבה האמיתית עמוקה יותר. עיקור הקשר הרעיוני שבין יהודים לארץ ישראל. העלמת אלפיים שנה של תרבות יהודית שכולה כיסופים לציון. הדגשת ה-"אנחנו והם". כאשר נחשף איש ה"אנחנו" אל ה"הם" ומתברר לו כי הבסיס הרעיוני לקיום קהילה יהודית ריבונית יציב יותר, מחובר יותר, ושרשי יותר בקהילה יהודית בניכר מאשר בישראל, קצרה הדרך להחליט שגם הפרנסה ומילוי השאיפות האישיות מסופקות יותר בניכר מאשר בארץ ישראל. כאשר מתברר כי בכל בית ספר יהודי בארצות הברית, גם רפורמי, גם קונסרביטיבי, יש יותר יהדות וציונות ואהבת הארץ מאשר בבית ספר ישראלי ממלכתי תחת הנהגת יוסי שריד ויולי תמיר, לא נהיר שיש עדיפות לחינוך היהודים בישראל. ללא חינוך יהודי, ציוני, המחבר את כל הקצוות של העם היהודי לארץ ישראל, כמו ציציות הטלית הנאספות אל הלב מארבעת כנפותיה. מדינת היהודים הופכת לעגלה ריקה, שיש בה נדל"ן, יש בה קניין, אך אין בה נשמה, ממדינה כזו אפשר גם לרדת, או להגר, כי אין בה את אותו משהו שמחבר אדם אל אדמתו.
כך גם יובל רבין, בנו של אחד מיקירי המנהיגות הסוציאליסטית, הגיע למסקנה שאין לו מה לחפש בארץ ישראל, מכיוון שכאשר הוא איננו בה, היא כבר לא קוראת לו, ואת התלישות הוא יכול למצוא בכל מקום בעולם שנותן לו פרנסה טובה.
חתרן הבלתי נלאה
ומה באשר ל"חתרן הבלתי נלאה" שמעון פרס? בבסיס המשטר הדמוקרטי קיימת התחרות הבין-אישית על קולותיהם של הבוחרים. לכן החתרנות יכולה להיתפס כתחרות בריאה המחייבת את המתמודדים להתאמץ יותר על-מנת לרצות את הבוחרים. אבל כאשר השלטון נתפס כזכות קניינית של קבוצה מסוימת, וכל חלופה היא למעשה גזל של קניין, לא ארוכה הדרך של המנהיג התורן לקבוע כי כל קריאת תיגר דמוקרטית על מנהיגותו היא חתרנות. ואכן במפלגת העבודה החתרנות והפיכות החצר הן תופעה כמעט יום-יומית.
אחת הציטטות שהתקשורת אוהבת להביא כגנאי לפוליטיקאי היא זו שנלחשה על אוזנו של זקן המקובלים. השמאלנים, אמר הפוליטיקאי, שכחו מה זה להיות יהודים. באותה לחישה כינס בנימין נתניהו את כל מה שדרוש כדי שיובל רבין יעדיף להיות נפולת של נמושה מאשר יהודי בארץ ישראל. הניתוק בין היהדות לארץ ישראל, הבידול המלאכותי בין יהדות הארץ ויהדות העולם, המידור של ה"מתנחלים" אל מחוץ לגדר, גם הגשמית (אותו נחש בריח המתפתל בלב הארץ ומפריע לחיות הבר לעבור ממקום למקום) וגם הרעיונית. החלוקה בין "מלח הארץ" לבין ה"פרופלורים". כל ה"אנחנו והם" בתוך המחנה היהודי שומט את הקרקע מתחת לרגליו של כל המאמץ הציוני. שוד הקרקעות הגדול שבו אדמת ארץ ישראל נשדדה מן העם היהודי וניתנה לגוף ביורוקרטי הנתון למרות שרירותית שאיננה העם היהודי, הוא אולי הפשע הגדול ביותר שמדינת ישראל עשתה כלפי העם היהודי. פשע גדול מגירוש גוש קטיף. פשע נורא מהרס ישובים פורחים בשומרון, פשע לא פחות חמור ממסירת לב הארץ בידי הג'יהאד הבינלאומי.
הרצל, מגדולי המדינאים מאז ומעולם, כתב את אלט-נוי-לנד. ארץ ישנה חדשה. גם הציונות היא ערך חדש ישן. גם זכותו הבלעדית של עם ישראל על ארץ ישראל הוא דיון חדש-ישן. ככל שהפרדיגמות של השמאל הסוציליסטי-אוניברסלי יוכיחו את עצמן כחסרות שחר, חסרות בסיס, מנותקות מן המציאות ומנותקות מן החזון, כך ישוב העם היהודי לאותו רעיון ציוני ישן-נושן של חידוש הישוב היהודי בארץ ישראל, וייסום הריבונות היהודית המלאה על ארץ ישראל בשלמותה.
על כן ניתן לרבין את הכבוד המגיע לו על דברים שכן עשה. כרמטכ"ל, שחרור הארץ מעול הפולש הזר. כראש ממשלה, את מבצע אנטבה. כמנהיג, את לקיחת האחריות על עבירה על החוק, גם אם עבירה פעוטה מאין כמותה. מאידך נתקן את מה שהוא ובני דורו קלקלו. גם בג"צ וגם בצלם יהיו בכל מקום, כיהודים העומדים על משמר המוסר היהודי, ואיש לא יכלימם. הפרופלורים ידחפו את הספינה לעבר חוף מבטחים, נמל בטוח, ארץ ישראל השלמה. חתרנים יכובדו כבני-פלוגתא. יהודים בתפוצות, לא נפולת, לא נמושות, אחינו, יוזמנו להשתתף בבניין הארץ מתוך שותפות גורל. חשוב מכל, נתקן את שוד הקרקעות הגדול, ונשיב את הארץ כולה לידי העם היהודי על מוסדותיו המתוקנים מאז ימי הקונגרס הציוני הראשון. נעצור ונשיב לאחור את התהליך של מסירת ארץ ישראל לזרים. נשיב את הסמכות היהודית על כל ארץ ישראל, ונגרש ממנה כל נושא נשק שאיננו בסמכות של העם היהודי. לא נבקש מאיש לעשות עבורנו את העבודה השחורה באמצעים שהדעת היהודית איננה סובלת. נהרוס את המחיצות של "אנחנו-והם" בתוך הלאום היהודי מתוך הכרה שעם אחד אנחנו וגורל משותף לכולנו. ביחד עם ישראל וארץ ישראל, ללא מחיצות וללא חלוקות.
