עו"ד אופיר פלק, המגדיר עצמו גם כפובליציסט, הוא - אם התרשמתי נכונה ממאמרים שפרסם - איש ליכוד, מאוהדי ביבי נתניהו, ואם לא טעיתי, המשותף הגלוי לו ולי, מבחינה פוליטית, הוא התיעוב של המרכז הפוליטי.
אבל השתייכותו של אדם למחנה פוליטי נתעב אינה אומרת שלא מגיע לו צדק, והתקפתו של פלק על חיים רמון, המשנה לראש הממשלה, תחת הכותרת "אין סליחה ואין מחילה" היא התקפה לא-ראויה, בטכניקה דמגוגית עוד פחות ראויה.
פותח פלק באמירה כי "המשנה לראש הממשלה עבריין מין מורשע...", וזה בפירוש לא נכון, כי מי שהורשע פעם אחת עדיין אינו "עבריין", והעובדה שפלק אולי הורשע פעם בעבירת-תעבורה (נניח עבירת חנייה), בין במשפט, בין ע"י תשלום הקנס על-פי הברירה, עדיין אינה עושה אותו ל"עבריין תעבורה".
"... והעולם שותק", מוסיף הכותב. זה ממש לא נכון, כי בנושא הזה העולם היה כמרקחה, בין בעד רמון, בין נגדו, אבל מה לא עושים כדי לבנות פיגום להמשך ("גם חיים רמון בחר לשתוק במשך 14 חודשים מאז הרשעתו, אך כעת החליט להרים ראש")?
וכאן אנחנו מגיעים אל הזן הנתעב ביותר, בעיני, של הדמגוגיה:
שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת: "בראיון הפרוש על פני שישה עמודים במוסף חג הפסח של ידיעות אחרונות, חיים רמון מסביר שהעוול נעשה דווקא לו". זה טוב ויפה כמבוא להתמודדות אינטלקטואלית עם הביקורת של רמון על העוול שנגרם לו, לטענתו, אבל לא כמבוא למאמר השולל את עצם זכותו של המורשע לבקר את המשטרה ואת בית המשפט, בלי להתייחס אפילו לטענה אחת של המבקר.
"רמון, בעיצומו של מסע צלב, טוען שהמשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה תפרו לו תיק. לא פחות". מה זה "מסע צלב" כאשר כל ביקורת יכולה להיחשב כ"מסע צלב", אם רוצים ללגלג עליה בלי להתמודד איתה? ומה זה "לא פחות"? האם המונח "תפירת תיק" נתון ל"כימות" אנלוגי, לאמור יכולים להיות "חצי תפירת תיק", או "תפירת שלושת-רבעי תיק", אבל רמון, ב"עזות-מצחו", מאשים את ה"מערכת" בתפירה שלמה של תיק שלם?
וממשיך הכותב: "רמון, המשנה של אולמרט, ממשיך להטיל דופי במתלוננת ולתקוף את כל מערכת אכיפת החוק כולל את השר לביטחון פנים שלא מיישר קו איתו", וה"ממשיך" הזה תמוה מאוד אחרי הפתיחה למאמר, האומרת כי "גם חיים רמון בחר לשתוק במשך 14 חודשים מאז הרשעתו, אך כעת החליט להרים ראש". אם רמון שתק כל הזמן, ורק כעת הוא החליט "להרים ראש" - איך אפשר לומר עליו שהוא "ממשיך" בזה?
"רמון מתעלם מהעובדה שבית משפט בישראל בהרכב של שלושה שופטים הרשיע אותו ...": איך אפשר לומר שהוא מתעלם מההרשעה, כאשר הוא תוקף אותה? ואולי יגיד מר פלק שאני מתעלם ממאמרו, נשוא מאמרי זה?!
אבל כאשר ה"מתעלם" הזה נשזר לתוך משפט שהוא התגלמות-ההתגלמות של השימוש המניפולטיבי בעובדות-אמת, ונבלע בתוכו, הוא נותן חיזוק מדומה לכל מה שבא אחריו:
"רמון מתעלם מהעובדה שבית משפט בישראל בהרכב של שלושה שופטים הרשיע אותו פה אחד בביצוע מעשה מגונה בקצינת צה"ל בזמן מלחמה וקבע: 'לסיכומם של דברים, לאחר בחינה ובדיקה של כל הראיות, מצאנו שדבריה של המתלוננת הינם אמת לאמיתה. לעומת זאת, מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצימצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתחכמת'".
- עובדת-אמת א': "בית משפט בישראל" - נו, ואם בית משפט במדינה אחרת היה מרשיע את רמון, האם, לדעתו של הכותב, הייתה סליחה ומחילה? נניח שהוא היה מורשע במדינה אחרת על סדרה של מעשי רצח, שוד ואונס - האם העובדה שלא בית משפט בישראל הרשיע אותו "ממרקת", ציבורית, את פסלותו לשמש כמשנה לראש הממשלה?
- עובדת-אמת ב': "בהרכב של שלושה שופטים" - נו, ואם זה היה בהרכב של דן יחיד, האם, לדעתו של הכותב, הייתה סליחה ומחילה?
- עובדת-אמת ג': "הרשיע אותו פה אחד" - נו, ואם זה היה ברוב-דעות, מול דעת מיעוט, האם, לדעתו של הכותב, הייתה סליחה ומחילה?
- עובדת-אמת ד': "בביצוע מעשה מגונה בקצינת צה"ל" - נו, ואם זה היה בקצינת משטרה, בחיילת שאינה קצינה או ב"סתם" אזרחית, האם, לדעתו של הכותב, הייתה סליחה ומחילה?
- עובדת-אמת ה': "בזמן מלחמה" - נו, ואם זה היה בזמן שלום, האם, לדעתו של הכותב, הייתה סליחה ומחילה? ואם, באותו זמן-מלחמה, הוא היה משוחח איתה על "קסמי השקיעה בהרים", ומחליף איתה מספרי-סלולארים, (כולל קידומת), כאשר הוא התבקש להמתין עד שתסתיים ישיבת הקבינט ותתחיל ישיבת הממשלה - האם זה היה פסול, או כשר לעניין מינויו לתפקיד המשנה לראש הממשלה?
- עובדת-אמת ו': "וקבע ..." (ניתן להניח שהציטוט נכון ומדוייק) - מאימתי ציטוט מתוך משהו מהווה נקודה ארכימדית לאותו המשהו?
"למרות פסיקת בית המשפט, אולמרט בחר למנות דווקא את חיים רמון למשנה שלו": מה זה "למרות"? האם פסה"ד אסר זאת? לא, אבל זה הרושם שהכותב מנסה לטעת בנו. ומה פשר ה"דווקא את חיים רמון" - האם הייתה לאולמרט גלריה של מועמדים שווי-ערך (בעיניו), ומהם הוא העדיף "דווקא" את רמון?
"הדבר שם את מערכת המשפט ללעג וגורם לציבור לבוז לאנשי הציבור ולשלטון החוק" - אכן, גם זו עובדת-אמת, אבל השאלה אינה אם כך הוא, אלא אם מערכת המשפט וכל השאר הרוויחו את זה ביושר, אם לאו, ומהשאלה הזאת הכותב מתחמק.
"העובדה שעבריין מין מורשע משמש משנה לראש הממשלה גורם נזק רב יותר לאין ארוך מאשר רפורמה מינורית כזו או אחרת שמבצע שר המשפטים פרופסור פרידמן": יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא, אבל זה מצריך דיון נפרד, ולא "החדרה" לתת-התודעה של הקורא.
"המשנה של אולמרט, החליט מסיבותיו הברורות, לא לערער על פסק הדין": גם לי ברורות הסיבות, אבל אני לא בטוח שמה שברור לי ברור גם לכותב המלומד, מה שברור לשנינו ברור גם לאחרים, ומה שברור לכל העולם הוא אכן "סיבותיו הברורות" של רמון עצמו.
"ועל-כן קביעותיו של בית המשפט הפכו להיות חלוטות". זה, כשלעצמו, נכון, אבל "סיבותיו הברורות" (או הלא-ברורות) של נאשם שלא לערער הל הרשעתו אינן רלוואנטיות להיותו של פסה"ד "חלוט", והיותו של פס"ד "חלוט" יש לה משמעות משפטית בלבד, ולא ציבוריות.
אלא מאי? כאשר מוסיפים "מסיבותיו הברורות" ו"חלוט", יוצרים "עיבוי" מדומה ללא-כלום אשר במאמר.
"אך על אף זאת, רמון לא שכח ולא למד דבר. המשנה של אולמרט שוקל להתמודד על תפקיד ראשות הממשלה בעתיד ועזות המצח מגיעה לשיא חדש כאשר הוא טוען שנאמר לו שאילו היה רק מבקש סליחה בזמן היו מוחלים לו": אכן, ככל הידוע, כך הווה, ולפחות במקרי-גבול זה גם לגיטימי, ובעידן "הגישור הפלילי" אשר בפתחו אנו נמצאים, זה עשוי להיות לחם-חוק.
מכל מקום, גם אם רמון טעה בעניין זה, עדיין אין בכך משום "עזות מצח".
ולסיכום: אפשר להסכים או שלא להסכים עם דעתו של הכותב, אבל מסקנתו הסופית כי "לחיים רמון אין סליחה ואין מחילה. בטח שלא בהיבט הציבורי ...", וגו', אין לה שמץ של אישוש בכל המאמר שאותו היא מסכמת, ואין לה נקודה ארכימדית מחוצה לו.
____________
על הכרעת-הדין
במשפטו של חיים רמון (א): האמנם "נקבעו" נורמה ו"מסר חד-משמעי"?
על הכרעת-הדין
במשפטו של חיים רמון (ב): האמנם תיק של "מימצאי אמון"?
על הכרעת-הדין
במשפטו של חיים רמון (ג): על הקשקשנות של השופטים
על הכרעת-הדין
במשפטו של חיים רמון (ד): על מראית פני הצדק, זכרונה לברכה
על הכרעת-הדין
במשפטו של חיים רמון (ה): שיקול-דעת ועשיית-צדק בהטלת-מטבע
לשר המשפטים, דניאל פרידמן: תלונה על השופטים חיותה כוחן, דניאלה שריזלי ודניאל בארי, שופטיו של שר המשפטים לשעבר, חיים רמון
