נבָלות בחסות התורה

"קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות" (רש"י; יט,א)
"ולפי דעתי הפרישות היא...
שלא יהיה נבל ברשות התורה" (רמב"ן)

מה זה 'נבל ברשות התורה'?

דברי הרמב"ן שצוטטו מפורסמים ונודעים ביותר. אומנם הרמב"ן מדבר על פרישות 'במותר לך'; שלא יהיה "שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבָלות - שלא הוזכר איסור זה בתורה". אך הביטוי הייחודי שטבע, "נבל ברשות התורה", עומד בפני עצמו וטופח על פניו של כל מי שמבקש למצוא צידוק תחת כנפי השכינה, להתנהגות בלתי מוסרית, ולתרץ זאת כ'היתר' או בהעדר התנגדות הלכתית מפורשת.

לכן, הביטוי "נבל ברשות התורה" הוסב במרוצת הדורות לתו-בקורת רועמת לא רק כלפי התהוללות וסיפוק 'תאוות בהיתר' שאינן פוגעות בזולת, כדוגמאות הרמב"ן. אדרבה, בדורותינו מקובל יותר להשתמש ב'תואר' דוקא כלפי התנהגות פוגענית בין אדם לחברו, או בין אדם לחברה (לקהילה, למדינה) בחסות 'היתר הלכתי'. ה"נבל ברשות התורה" הפך להיות יותר 'נבל כלפי אחרים בהיתר התורה', וההבדל ברור...

יורשה לי להסיט את הנבָלה ל'התפתחות' דרמטית נוספת, ל'נבָלה בחסות התורה', לשם שמים, כביכול. לנגד עיני הפרשיות הנוראיות המרצדות בתקשורת מזה חודש-חדשיים: התעללות אמהות-נבָלות בילדיהן, פרי בטנן, בחסות התורה, בשם ה'צדיקוּת' ובמסווה סמיך של פרישות. תחת מעטה 'פרישותי', סופר-צניעותי, מתגלות תועבות שאין המקלדת יכולה לפולטן ולא האוזן לשומען. ולא מדובר במקרה פסיכופטי בודד; הן מתרחשות בירושלים, בבית-שמש ובנתיבות, ובחלקן במסגרת 'כתתית'. ומי יודע עד היכן התפשטו שלוחות ה'פרישות הממאירה'? האם חלילה נצפה בקרוב בעבודת ה'מולך' יחד עם 'בעל פעור'?

גם אם כל ה'מומחים' לחברה החרדית בכלל, ולאגף 'בעלי התשובה' בפרט, יטענו בתוקף כי אין קשר בין המקרים, והכל מוגלה מקרית שפרצה פה ושם - לא אקבל! בעיני יש קשר, למרות שאינני מכיר איש מן הפרשיות, ואולי דוקא בשל כך. הקשר הוא קפיצה קיצונית לחיים דתיים כיתתיים, מהולה בתורות מיסטיות ה'מתחברות' לשום מקום...

מפרישות לפריצות

כפסיכולוג חובב אני מרשה לעצמי לטעון כי בולמוס צניעות-היתר מוליכה את האדם-האישה דוקא לכיוון הנגדי, מפרישות לפריצות, ולא בשל משחק המילים המפתיע. אשאיר לפסיכולוגים מקצועיים להסביר את טענתי ולחזק אותה. בעיני זו אקסיומה, התקֵפה לפחות אצל בני אדם שחוו קפיצות-דרך ומעברים חדים בהתנהלות הדתית של חייהם. בעיקר אני חושש מאנשים ונשים אשר הבקרה השכלית השתבשה אצלם, לטובת אמונה-עיורת, מיסטיקה או אלילות-בשר-וָדָמית.

לא בכדי אלילות עבודה-זרה מהלכת בכל התנ"ך, ובתרבויות פרימיטיביות ומודרניות, שלובת-זרוע עם פריצות, גילוי עריות ועיוותים שבינו-לבינה. וכבר העירו חכמינו: "לא עבדו (ישראל) ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא (סנהדרין סג,ב).

היש קשר בין רעָלָה ל'ורעייתו'?

ברשות הקוראים אחזור למה שהערתי בשלהי מאמרי לפר' שמות, שם עסקתי בעיקר בכפל שם-משפחה לנשים המסמל בעינַי פגיעה בערכי משפחה. בשולי הדברים התרעתי על נוהל מהופך, שקנה לו שביתה במחנה החרדי; העלמת שם האישה (האם גם שם הכלה?) בהזמנות לחתונה ולבר-מצווה. מטעמי צניעות, כביכול, האישה מוצגת כ'ורעייתו' בלבד, חסרת-שם, רעולת-פנים.

אפשר אולי לספוג צניעות-יתר שאינה מתחשבת במקבל ההזמנה; קרובי משפחת האישה תוהים לא אחת מיהו המזמין הבלתי מזוהה (אני מודה אישית! לא תמיד זוכר מהו שם המשפחה של בנות-דודינו ואחייניותינו לאחר נישואיהן). אבל לבי מציק לי בפרפור חזק: האם יש קשר פסיכולוגי בין התחסדות הסתרת-השם להסתרת-הפנים תחת מעטה 'טליבאני' מורעל? היש קו ישר, או אולי דוקא עקום, המקשר בין תופעות 'צנועות' אלו?