ייכבדו אלו שיודעים
אחד הסיפורים הידועים על הרשל'ה מאוסטרופולי, עוסק בהחלטתו של הבדחן-קבצן להפוך לדרשן. הגיע לעיירה אחת, נטל שכר דרשה ובשבת עלה על הבימה בבית הכנסת. שאל הרשל'ה את הקהל: "האם יודעים אתם מה שאני עומד לומר לכם?" "לא", השיב הציבור. "אם כן", פסק הרשל'ה, "אין לי מה לדבר איתכם. אני לא מדבר עם בורים". אמר - וירד מהבימה.
בשבוע הבא שוב נטל הרשל'ה שכר דרשה ועלה על הבימה. "האם יודעים אתם מה שאני עומד לומר לכם?", שב ושאל. הציבור, למוד ניסיון, השיב פה אחד: "כן". והרשל'ה החזיר: "אז בשביל מה אני צריך לטרוח?" וירד מהבימה.
בשבת השלישית כבר החליט הציבור להשיב מלחמה שערה. כאשר חזר הרשל'ה על שאלתו הקבועה, התחלק הקהל לשניים: מחצית השיבו בחיוב ומחצית השיבו בשלילה. "טוב מאוד", ירה הרשל'ה. "ייכבדו אלו שיודעים ויספרו את מה שהם יודעים לאלו שאינם יודעים".
כך בדיוק נראים צווי איסור פרסום במקומותינו כיום: אלו שיודעים (ואלו שחושבים שהם יודעים) מספרים לאלו שאינם יודעים. וכל הארץ היא חבורה אחת גדולה ומאושרת של סרני שמועתי, אלו אומרים כך ואלו מוסיפים עליהם ואלו מגדילים לעשות.
נכון, לא תמיד אפשר לספר הכל. נכון, יש צורכי חקירה. אך הניסיון מלמד, שהצווים הללו בסופו של דבר לא נאכפים, השמועות מתגלגלות ותופחות, והחקירה רק משתבשת לה באין מפריע. המסקנה: איסורי הפרסום כמעט ופשטו את הרגל. אז או שאוכפים אותם כמו שצריך (כולל על לשכת ראש הממשלה וכולל על המדליפים מתוך רשויות החוק) או שמוותרים עליהם.
להשעות או לא להשעות
התשובה לשאלה האם ראש ממשלה צריך להשעות את עצמו בעת חקירה נגדו, היא סבוכה מאוד, במיוחד לנוכח העובדה שאם ראש ממשלה נאלץ להתפטר - אין לו דרך חזרה (בניגוד לשר מן המניין).
מצד אחד, אסור לחלוטין להגיע למצב בו במדינה דמוקרטית יכולה חקירה משטרתית להביא לחילופי שלטון. חקירה יכולה להיות מוטית (ע"ע יעקב נאמן), חקירה יכולה להיות מוטעית (ע"ע הלבנות ההון בבנק הפועלים). חקירה איננה כתב אישום, וכתב אישום איננו הרשעה, והרשעה איננה פסק דין חלוט. גם לנבחר ציבור יש זכויות יסוד אזרחיות של חזקת החפות ויומו בבית המשפט.
מצד שני, מדינה הנאבקת על קיומה חייבת ראש ממשלה במשרה מלאה, ולא מי שטרוד בגורלו האישי - בין אם הוא זכאי ובין אם הוא חייב. על נבחר ציבור בכל זאת מוטלות חובות ומגבלות שאינן מוטלות על האדם ברחוב, והפסיקה הכירה בכך שניתן לפגוע בחלק מזכויות היסוד שלו (למשל: חוק לשון הרע מפורש בצורה ליברלית בהרבה כאשר מדובר בדיבתו של איש ציבור).
אז כיצד מאזנים בין כל אלו?
הנה הצעה מעשית. בכל מקרה של חקירה פלילית נגד ראש ממשלה, יקים נשיא בית המשפט העליון צוות בן שלושה חברים - שופט עליון מכהן, שופט עליון (בדימ.) והיועץ המשפטי לממשלה. השלושה יעודכנו בכל פרטי החקירה, יוכלו לשאול שאלות ולקבל כל חומר ראייתי שיבקשו. שלושת אלו הם שיכריעו האם מצב החקירה הוא כזה, שמחייב את השעייתו של ראש הממשלה או אפילו את התפטרותו. החלטתם תהיה סופית ולא ניתנת לערעור משום צד שהוא.
זוכרים את וינוגרד?
משהו משונה קורה פה. ועדת חקירה ממשלתית קבעה שראש הממשלה נכשל במבחן העליון ביותר שייתכן - ניהול מלחמה. אז קבעה. שום דבר לא קרה. והנה, יש חקירה משטרתית בחשד - בחשד - לשחיתות של ראש הממשלה, וכבר התקשורת והפוליטיקאים (טוב, רק חלק כמובן, הכל לפי הפוזיציה) מצחצחים חרבות ודנים בשאלה האם ומתי יסיים ראש הממשלה את תפקידו.
אז מה יותר חמור - כישלון במלחמה או שחיתות? הראשון חמור יותר בשל מחירו בחיי אדם ובבטחון המדינה. השני חמורה יותר בשל חתירתה תחת אושיות שלטון החוק והמשטר הדמוקרטי.
מצד אחד, טוב שהתקשורת והפוליטיקאים עוד לא אדישים לגמרי ולא מוכנים לקבל חשדות לשחיתות אישית. מצד שני, רע שהתקשורת והפוליטיקאים לא היו מסוגלים להביא להחלפתו של ראש הממשלה אחרי דוח וינוגרד. מסתבר שהם כבר התקרנפו, אבל לא לגמרי. כל אחד יכול לראות איזו מחצית מהכוס שהוא רוצה.
רוצים גילוי מלא
הנה רעיון שכבר העליתי בעבר. כל מועמד לכנסת יהיה מחויב למסור הצהרת הון מלאה - על נכסיו ומקורותיהם, על התחייבויותיו והדרכים לכיסויין - כתנאי להצגת מועמדותו. מי שייבחר, יהיה חייב למסור דיווח על קשריו האישיים, המשפחתיים, המקצועיים והחברתיים המשמעותיים. הדיווחים הללו יעודכנו מדי שנה או כאשר יחול שינוי משמעותי. והכי חשוב: זה יפורסם ברבים, בצורה מלאה. כך נדע איזה מיליונר הוא חבר של איזה פוליטיקאי, נוכל לשאול מהיכן ממומנות וילות ודירות יוקרה (אהוד אולמרט ממש לא לבד בקטע הזה; ראו למשל את בנימין נתניהו ואהוד ברק), נדע עם מי נבחרינו נפגשים ונוכל להעריך האם החלטותיהם ענייניות או אישיות.
מחיר הדמוקרטיה
לדברי לשכת ראש הממשלה, חקירתו של אהוד אולמרט בסוף השבוע עסקה בתרומות לקמפיין שלו לראשות עיריית ירושלים. אולי כן ואולי לא; כרגע איננו יודעים. אבל בכל מקרה, זוהי הזדמנות לדון בשאלת התרומות לפוליטיקאים ולמסעות בחירות. רבים טוענים שכיום אי-אפשר בלי זה, ויש צדק בדבריהם. קחו מפלגה בעלת 100 אלף חברים בלבד; רק משלוח של מכתב בודד לכל חבר לקראת הפריימריז יעלה מאות אלפי שקלים. ולא אמרנו כלום על פעילים ומטות והסעות ושילוט ועצרות ועוד ועוד.
מצד שני, התוצאה היא בדיוק אותו מפגש של הון-שלטון, שכמו מזג האוויר - כולם מדברים עליו אבל איש אינו עושה דבר בנדון. גם אם שני הצדדים נקיי כפיים לחלוטין, למה להציב מכשול בפני עיוור? ולמה להעמיד למבחן רגשות אנושיים בסיסיים כמו הכרת תודה ותחושת חובה?
הפתרון היחיד הוא לאסור לחלוטין קבלת תרומות, אבל לא של שקל בודד, ולהקציב מימון מלא מקופת המדינה. יש לקבוע סכום מירבי של הוצאה לכל התמודדות (לפי משרה, גודל המפלגה וכדומה), בפיקוח צמוד של מבקר המדינה, ולאסור לחלוטין על המתמודדים והמפלגות להיכנס לגרעונות. נכון, זה יעלה הרבה, אבל הדמוקרטיה שווה הרבה יותר.
