להיות ממלכתי או להיות כתום

רשימה זו תסקר תוכנית "מבט שני" (2.4.08) בערוץ הראשון של הטלוויזיה שהצטיינה בגילוי לב נדיר מצד המראיינת והמרואיינים כאחד. המראיינת גליה עוז, בתו של הסופר עמוס עוז, באה לדווח על זן חדש של מתנחלים, שגדל מתוך ריאקציה לגירושם ועקירתם של מתיישבי עזה וצפון השומרון. אחת מנושאות הרוח החדשה היא תנועת "חומש תחילה", שמטרתה לסובב בחזרה את גלגל הגירוש ע"י יישובו מחדש של היישוב חומש בשומרון ההרוס והנטוש. שותף מרכזי במטה "חומש תחילה" היא תנועת "קוממיות", שמרכזה בבית אל. גליה עוז ראיינה שלוש דמויות מן התנועה הזאת על-רקע תמונות מן הגירוש, תמונות מן הפוגרום בעמונה ותמונות מאילון מורה, שם טבחו טרוריסטים ערבים במשפחת גביש. לקראת סיום המישדר ראו הצופים ברקע, כיצד חזרו לחומש חיים יהודיים, יום ולילה, מזה 8 חודשים. מגמתה השקופה של המראיינת הייתה ליצור בלב המאזין והצופה רתיעה והתנגדות, אך ניתן לשער שהדוברים עוררו אצל רבים רגשות של הזדהות והסכמה, דווקא.

את חשיבותו של המאבק על חומש ניתן להעריך על-רקע התחייבותה של מדינת ישראל כלפי ארה"ב ערב ההינתקות, בזו הלשון:

"ישראל תפנה אזור בצפון השומרון, הכולל ארבעה כפרים... ותיערך מחדש מחוץ לאזור המפונה. לאחר סיום התהליך הזה לא תישאר במקום כל נוכחות קבועה של כוחות הביטחון הישראלים, או של אזרחים ישראלים".

נוכחות הקבע היהודית החדשה בחומש קוראת תיגר על המסמך הזה וכותבת תסריט שבו שלטון אולמרט חייב להפסיד לפי כל חלופה אפשרית: יניח למתנחלים לשבת בחומש ולהמשיך לנהל בה את הישיבה שהקימו - תופר בכך ההתחייבות להרחיק מצפון השומרון אזרחים ישראלים. מאידך, אם יכניס צבא או משטרה לשטח כדי למנוע שהיית האזרחים היהודים - יפר בכך את ההתחייבות לנקות את צפון השומרון מכוחות ביטחון יהודיים.


חתול ועכבר


על-רקע משחק זה של "חתול ועכבר" יש לראות את המישדר של גליה עוז, תחת הכותרת: "להיות ממלכתי או להיות כתום". מפאת חשיבותם ציטטנו בהרחבה מדבריהם של שלושה מאנשי קוממיות שהשמיעו באומץ ובבהירות את הטיעון של המתנחלים נגד הגזירות לסילוק היהודים מלב נחלת אבותיהם.

ראשון במרואיינים היה מוסא כהן, מחנך בישיבה התיכונית בבית אל. והנה דבריו:

"בכל התקופה של הגירוש הייתה הנהגה שהובילה את הצבור הדתי-לאומי, הכתום, בדרך של 'באהבה ננצח', וחלק מכובד מתוך הציבור לא אהב את האמירה הזו, חושב שהיא לא נכונה."

על כך מעירה גליה עוז: "הדילמה של האנשים האלה - עובדי מדינה, חיילי מילואים קרביים, בעלי משפחות: להיות כתום או להיות ממלכתי."

מוסא כהן: "בבוקר של עמונה הגעתי לפה וראינו מפה את העשן, פתחו פה טלוויזיה, התלמידים היו מזועזעים ואני ישר קלטתי שאם חצי כיתה חסרה, ושם קורה מה שקורה, זה אומר שיש לי שם תלמידים. ניגשתי עם הרכב שלי לעמונה, למרות שהיה סגור - לתוך עמונה. קודם כל חיפשתי את התלמידים שלי , ווידאתי שאלה שהלכו הם בריאים והם בסדר ואחרי זה השתלבתי לתוך ההמון, לתוך המציאות שהייתה שם, וזו הדילמה, דילמה של מחנך, שמחנך את התלמידים שלו ואומר להם להיות ישרים ונחמדים ונעימים ואח"כ הולך לחפש אותם במקום שאולי הוא שלח אותם, כי אני הייתי עסוק בלארגן..."

כאן מראים צילום של מוסא כהן בשורה הראשונה של המתעמתים מול שורת השוטרים, מסומן בעיגול מסביב לראשו, וגליה עוז שואלת אותו:

"אולי הם יהרגו איזה יס"מניק באבן בראש, או שהם יחטפו אבן בראש?"

ומוסא כהן עונה: "אחת הטענות שלי הייתה - איך יכולתם לעמוד בתוך בית בעמונה, לחטוף מ-5 יס"מניקים שאתם 50 חברה, ולא לתפוס לו את האלה ולא להחזיר לו, כי בנפש של כל החברה שהיו שם יש משהו מאוד אוהב, שהם לא מסוגלים להרים את היד ולתפוס את האלה. ואני היום מחנך לזה: תרים את היד ותתפוס את האלה!... אם מעבר לזה שתפסתי לו את האלה אני יודע במשך כל החיים שלי להיות אלו שנמצאים בכל היחידות הקרביות, אלו שמתנדבים לכל מקומות החסד שקיימים, מותר להם גם לתת את סטירת הלחי, באותה נקודת זמן שלטעמם הכל נשבר ומישהו מוביל את המדינה לכאוס והורג אותה."

בקטע אחר גליה שואלת את מוסא, כשהיא יושבת לצדו במכונית בדרכו (הבלתי ליגלית) לחומש, ביחד עם שני ילדיו הקטנים:

"לא חשבת שהחיילים יעצרו אותנו?" (זאת, על-רקע מכונית צבאית חונה בכביש, הנותנת למוסא לעבור מבלי להתערב).

מגיעים לבריכה בחומש ועליה הכיתוב הבולט: "חומש".

מוסא מסביר: "הגענו. פה זה רחוב שלם. הכניסות שרואים זה כניסות לבתים, כל האורך, פה הבית של משפחת הרמלך."

גליה: "בני כמה החברה האלה שבאים ללמוד כל יום?"

מוסא: "בחורי ישיבה. תיכון ועל-תיכון." גליה: ואתם שולחים אותם שישבו על איזה הר וילמדו לבד כל היום?" מוסא: "הם אחראים למעשיהם, הם יודעים בדיוק למה הם באים." - גליה: "אז מה? הצבא בעצם נכנע?" מוסא: "כן, הצבא הרים ידיים. כמה אפשר לעמוד מול זה, שמורידים ועולים, מורידים ועולים?" גליה: "אבל את זה אני צריכה להבין: זה שטח צבאי סגור! אתה אומר את זה בעצם למצלמה אפילו, אתם לא חוששים שזה מקבל פרסום?"

מוסא: "אנחנו נשמח שיהיה פרסום. אני אנצל את המצלמה שלך - אני קורא לכל עם ישראל (ברקע ילדה קטנה צוחקת) לבוא לחומש, לעלות, אנחנו נשמח שיבואו.

לכל עם ישראל, לתלמידים שלי, (אני אומר) כל הזמן ללכת עם החוק. החוק הראשון הוא חוק התורה, אח"כ - מתוך כח התורה - חוקי המדינה. וכשחוקי המדינה סותרים את חוקי התורה, אז אין חוק!" גליה: "אתה לא רואה בעיה עם זה? מקבל משכורת ממחלקת החינוך?" מוסא: "אני רואה בעיה גדולה."

בכך הסתיים מה שמותר לכנות "דו-שיח של חרשים": גליה נ. מוסא, או להפך.

הדמות השנייה מ"קוממיות" היא אבי זרביב, האיש שהרג את המחבל שביצע את הטבח בבית גביש באלון מורה. על-רקע בית גביש באלון מורה מתאר זרביב (המוצג בתשדיר כמדריך קרב מגע ולומד לימודי דיינות), כיצד סיכן את עצמו, נכנס לבית והרג את המחבל.

גליה: "את הנאמנות הזאת,את התפקוד הזה, שגם כשאתה אזרח, אתה בעצם הצבא, אתה זרועות הביטחון של המדינה, את אותו סוג של להט, של מסירות אתה הולך עכשיו להפנות נגד הצבא? תסביר לי!"

על זה עונה זרביב: "אני לא בלהט בעד הצבא, אני בלהט בעד העם היהודי, וכשהצבא סותר את העם היהודי, סותר את האינטרסים של העם היהודי לדורותיו, בידיעתו או לא בידיעתו, לזה אני מתנגד. אני עוד לא יודע איך אני אתנגד... ברור לי שאני לא אעשה שרשרת אנושית ואעמוד בכבישים ואשיר 'עם ישראל חי'".

הדמות השלישית שגליה עוז מראיינת היא משה אליה, מנהל מכינה קדם-צבאית בבית אל.

גליה: "ממשלה ריבונית, בגיבוי של הציבור, החליטה לפנות את יו"ש."

משה אליה:" כשאומרים לבן אדם תפסיק לנשום, הוא אומר אני לא מפסיק לנשום, וזו המשמעות לקרוע את א"י. זו המשמעות כמו לקרוע ספר תורה... את מדמיינת ממשלה ריבונית דמוקרטית בגיבוי הציבוריות הישראלית נכנסת לבית כנסת וקורעת ספר תורה? אני אתן לזה לקרות? אני לא אומר לבן אדם תעשה ככה, תעשה ככה, כי הלב שלו יאמר לו מה לעשות."

גליה: "אתם לא נערי גבעות, אתם אנשים שעושים מילואים ואתם מנהלי מכינה, איך זה מתיישב עם הסתה גלויה למאות חיילים סדירים לסרב פקודה? אתם מחזיקים נשק, מחנכים נערים, אתם קוראים להפיכה קטנה!"

אליה: "אלה הן שאלות שמחזירות אותנו לפינות מעשיות שאני לא אמרתי שקוממיות קוראת להן."

(ברקע: כיתוב של כרוז - 'חייל, שוטר, אזרח חייב לסרב!'). גליה : "האתר של קוממיות דווקא כן קורא לסירוב פקודה."

אליה: "יש לי נשק, והוא לעולם לא יופנה מול האחים שלי!... אני יודע מיהו האויב ואני נלחם בו עד חורמה. כי אני שליח של עם ישראל בארצו לדורותיו. כן, אל תדאגו, אתם אחים והנשק לא יופנה אליכם. אבל תנהגו בי ...(לא ברור)".

גליה: "ואם לא?"

אליה: "אל תעשו דברים... ואם לא? תשאלי אותם מה יכול להיות, מה עושה אדם שמגיעים לאביו ולאמו והולכים להרוג אותם, מה יעשה אדם?"

גליה: "אם לא ינהגו בך מנהג.. (?), ואם יפנו אותך מכאן?

אליה: "ינסו, את מתכוונת".

כך, בתשובה הצורמת הזאת, מסתיימת השיחה עם אליה.

עמדה בלתי מתפשרת

מה שעושה את התשדיר הזה מעניין ומקורי זה הטון העושה את המוזיקה. זה אינו עוד טון מינורי ואפולוגטי המתחמק מהצבת עמדה ברורה ובלתי מתפשרת בעניינים מצפוניים ועקרוניים, מתוך ניסיון פאתטי "להיראות טוב". זו גישה חדשה: זה אנחנו, זו האמת שלנו וממנה לא ניסוג, גם במחיר הפופולריות אצל מעצבי דעת הקהל, שבין כך רובם ככולם בשמאל.

שני הצדדים בוויכוח לא שיכנעו זה את זה. מלכתחילה לא היה לכך כל סיכוי. אנשי חומש וקוממיות השיגו את המירב שניתן בכלל להגיע אליו מול מראיינת כגליה עוז, וזו האמירה: רישמו לפניכם שלתרגילי השלום שלכם יש מחיר, ואנחנו נגבה אותו עד הסוף. אנא, שיקלו שוב, אתם שאתם היום הממשלה ועליכם האחריות, פן תשברו את כל הכלים.

שרת החוץ לבני, במסיבת עיתונאים שערכה ביחד עם קונדוליזה רייס, התפארה: כבר הוכחנו שההתנחלויות אינן בעיה. אם צריך, פשוט מורידים אותן.

אלא, שלא היא הוכיחה. "המתנחלים בלבבות" הוכיחו. הקו "הממלכתי" הוכיח. ההולכים כצאן לגירוש - הוכיחו. לו היו בגוש קטיף 10,000 מוסא כהן - לבני לא היתה מדברת היום בשחצנות חצופה כזאת על גירוש, עקירה וחורבן של עשרת אלפים מבני עמה.