האומנם שלום?!

בכל פעם שמתקרב ביקור של ק. רייס או ג. וו. בוש בישראל שב ועולה נושא קיומם של המאחזים ביהודה ושומרון. מאחזים אלה, כמו בעצם כל מפעל ההתיישבות היהודי ביו"ש, מוצג כמכשול לשלום. למה מכשול? האם ההינתקות לא הוכיחה שניתן להסיר יישובים? גם אם נניח שתוצאות ההינתקות האחרונה הביאו למסקנה שפירוקם בעתיד אינו מעשי, עדיין נותרה השאלה האמיתית – מדוע בכלל מניחים שיהיה צורך לפרקם? האם במצב של שלום לא יוכלו יהודים לחיות במדינה פלשתינית, כשם שערבים חיים במדינה יהודית? התשובה ברורה לכולם, לרבות ובמיוחד למנהלי המשא-ומתן. ברור כי לא מדובר במצב של שלום, אלא בהמשך מצב האלימות, ולכן יהודים שיושארו תחת שלטון פלשתיני עלולים להישחט תוך זמן קצר.

מנחם בגין התנגד להקמת מדינה פלשתינית משום שמהות קיומה של מדינה כזו יהיה הרצון להשמיד את קיומה של מדינת ישראל. בנאום תשובה לנשיא צרפת מיטראן בעת שזה נאם בכנסת הוא אף אמר: "לעם הערבי הגדול יש היום ‎21 מדינות ריבוניות המשתרעות על פני שטח של ‎12 מיליון קילומטרים מרובעים, מן המפרץ הפרסי ועד לחופי האוקיינוס האטלנטי. לעם היהודי, שהיה לא רק נרדף אלא גם מושמד, יש מדינה קטנטונת, יחידה, במולדתו העתיקה. האם צריך להקים מדינה ערבית מספר ‎22, שתשאף להריסתה של המדינה היהודית, שתשפוך את דם אזרחיה יומם ולילה?".

הניסיון של השנים האחרונות מוכיח עד כמה מרחיק ראות היה מנחם בגין. כיום, לא רק חסידיו של מנחם בגין יודעים זאת. העובדה שלמנהלי המשא-ומתן ברור שיישובים יהודיים לא יוכלו לשרוד תחת שלטון פלשתיני מעידה שהם מבינים שאין מדובר בשלום, אלא בהקמת יישות פלשתינית עוינת לישראל וליהודים.

זה אינו הסממן היחיד שמעיד על הנחת העבודה של מנהלי המשא-ומתן מול הפלשתינים. גם אם מטעמים קואליציוניים, מנהלי המשא-ומתן הישראלים יכחישו זאת, מתקיים דיון על עתיד ירושלים, ואני משוכנע כי הדיון על עתיד ירושלים אינו עוסק בפתרונות פונקציונאליים (קרי: ניהול משותף), אלא רק בנושא הטריטוריאלי (קרי: ישראל תוותר על שטחים בירושלים), משום שברור לכולם שמדינות עוינות אינן יכולות לנהל שום דבר במשותף.

הם כבר לא דורשים מהפלשתינים להילחם בטרור, והם אפילו לא מבקשים אותם להפסיק את ההסתה במערכת החינוך שלהם, שלא לדבר על חינוך לשלום. אין ולא תהיה אצל הפלשתינים הכנה של הציבור ל"וויתורים כואבים". איש ממנהיגי הפלשתינים לא יאמר להם כי "נגזר עלינו לחיות ביחד בארץ הזו". להפך, הם מעודדים את הקולות המבשרים כי בקרוב יקיץ הקץ על היישות הציונית.

שאיפה לשלום כפי שראינו ממדינות שאכן חתמו עימנו על שלום – מצרים וירדן, מלווה בשינויים אסטרטגיים מהותיים. עוד לפני ביקור סאדאת בירושלים, התנתקו המצרים מהסובייטים שהשתמשו בסכסוך הישראלי-ערבי ככלי במאבק הבין-גושי. הירדנים התנערו משכניהם העירקים ונלחמו באופן אקטיבי בארגוני טרור זמן רב לפני שהבשילו התנאים לשלום. הפלשתינים אינם מראים שום סימן שיצביע על כך שהם בחרו בשלום כבחירה אסטרטגית. באזורינו, מי שאינו נלחם בטרור, הוא חלק מהטרור. ההבדל בין אבו-מאזן לערפאת, הוא רק בכך שאבו-מאזן יותר מתוחכם, ואותו לא יתפסו עם אקדח מעשן ביד.

לא די בזה שמנהלי המשא-ומתן כבר אינם מצפים מהרשות הפלשתינית "המתונה" להילחם בארגוני הטרור האחרים, הם גם לא מבקשים מהם להפסיק את ההסתה הנעשית בחסותם בבתי הספר, במסגדים ובאמצעי התקשורת. הסתה שמזכירה לא במעט את השטירמר הנאצי.

עובדות אלה מוכרות לכל מי שמנהל את המשא-ומתן. מדובר על הקמת מדינה פלשתינית מבלי לסיים את הסכסוך, ותוך הגברת הסיכונים למדינת ישראל. השימוש באמתלת השלום בהקשר זה נעשה מטעמי שיווק לדעת הקהל הישראלית בלבד. למען האמת, גם מצדדי ההסכם כבר מצניעים את נושא השלום, ומדברים בעיקר על "הסכם קבע". מובן כי גם זו אחיזת עיניים. אם ייושם הסכם כזה, כשכוחות צה"ל ייצאו מהשטח, יקרוס ממשלו של אבו-מאזן כמגדל קלפים, ואנשי החמאס (או גרועים מהם) שיעלו במקומו, ינצלו את הריבונות שההסכם ייתן להם כדי להצטייד בנשק ובמתנדבים מאירן.
אז, שלא יעבדו עלינו.