היסטוריה וחיבורים היסטוריים במיטבם מעניקים לקוראים ולמעיינים בהם תובנה על עצמם ועל חברתם בהווה. כזה הוא למשל, מאמרו של פרופ' אריה אדרעי מאוניברסיטת תל אביב, בחוברת תשרי תשס"ח של הרבעון 'קתדרה' של יד יצחק בן-צבי, הנושא את הכותרת: 'מלחמה, הלכה וגאולה: צבא ומלחמה במחשבת ההלכה של הרב שלמה גורן'.
המאמר הוא אחד מאסופת 14 מחקרים וביקורות עונתית מרתקת, אשר מייצגת היטב את רב-ענפיותו ותפרחתו הנוכחית של חקר תולדות ארץ-ישראל, למן התקופה 'העתיקה' עד המאה ה-20. אך דומה, כי איכותו ועמקותו של המאמר קשורה במידה לא מבוטלת דווקא אל שונותו ו'אחרותו' של מן 'השאר' המשתתפים בחוברת זו.
ראשית, במחקר היסטורי אקדמי מקובל שהגבולות מהן מתחילה 'היסטוריה' נמתחים עד לפני שנות דור, ארבעים או שלושים שנה; ואילו מאמרו של אדרעי, הגם שעיקרו שנות החמישים והשישים של המאה ה-20, 'תור הזהב' של הרב גורן, הרי שהוא מגיע ומצטט דבריו גם משנת 1994, שהייתה גם שנת פטירתו. שנית, אדרעי אינו היסטוריון על-פי הכשרתו, אלא משפטן; השתתפותם בכתיבת ההיסטוריה והערכתה של אלה שלא חונכו על ברכי הדיסציפלינה ההיסטורית בסדר ובשיטה שנויה במחלוקת עזה;
פרופ' יואב גלבר מאוניברסיטת חיפה מייצג בספרו: 'היסטוריה, זיכרון ותעמולה' שראה אור לאחרונה, את הרואים בהשתתפותם זו תופעה מזיקה ומחריבה, פרי באושים של הפוסט-מודרניזם ופרצה הקוראת לבעלי אינטרסים פוליטיים וזרים. שלישית, אדרעי דן במשנתו של הרב גורן - שעיקרה מחשבת ההלכה וישומה בעת הזאת - תוך כדי מבעים של אהדה והערצה, רמוזים וגלויים, וגם אלה, אינם רצויים לכאורה בזירה האקדמית בכלל, ושל היסטוריונים בפרט. אך נראה, כי למרות הסייגים והאזהרות, תורמת 'אחרותו' ושונותו של אדרעי, דווקא לעמקות, שצף של הצעות, ותובנות חדשניות; שאולי לא היו מושגות בדרך אחרת ושל ההיסטוריון השמרני מן השורה.
אדרעי משרטט את צמיחתו של הגאון והעילוי הנער שלמה גורן תלמיד ישיבת 'חברון' בירושלים, אשר המשורר הלאומי ח"נ ביאליק מצא לנכון לתמוך בו בממון, וגדולי הרבנים התפעלו והתרפקו על ידענותו וחריפותו, לפוסק נועז ולאיש ציבור תקיף. הרב גורן היה ל'אחד מפוסקי ההלכה הבולטים והמקוריים בכל הנוגע לענף ההלכתי החדש: הלכות מדינה'; כמעט יחיד לאורך זמן, וחריג בנכונותו מרחיקת הלכת לערוך שיח מחייב וכולל בין ההלכה היהודית כפי שהסתעפה והתרבדה במשך הדורות, לבין המציאות החדשה של ריבונות עברית בארץ-ישראל, על צבאה, מלחמותיה וחלליה. יצירתו ההלכתית של הרב גורן פותחה ונכתבה בד-בבד לפעילותו בציבור, תחילה כלוחם בשורות 'ההגנה' וכמסייע לאצ"ל וללח"י, לאחר הקמת מדינת ישראל כרבו הראשי הראשון של צבא הגנה לישראל במשך שני עשורים. לאחר שחרורו מן הצבא כרבה הראשי של תל אביב, ובשנים 1972-1983 כרבה הראשי של מדינת ישראל.
כל ימיו חתר הרב גורן, על-פי אדרעי, אל השילוב וההתאמה בין שני עולמותיו אלה; בין עולם התורה והתלמוד, הלמדנות והעיון של שוכני בתי-המדרש 'הממיתים את עצמם באוהלה של תורה' כמילותיו הידועות של ביאליק, לבין עולם המדינה והצבא, הקוממיות והריבונות, עורמת השלטון ואלמות שדה הקרב. אדרעי דן במקורותיו הנפשיים והרעיוניים של השילוב הזה, ומציע הקשרים אל משנתו הכוללת והמאחדת של הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרב הראשי האשכנזי הראשון של הישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי; גורן נשא לאשה את בתו של תלמידו המובהק הרב דוד הכהן 'הנזיר'. וכן, יתכנו הקשר ומושפעות ממשנתו של הרב ד"ר יצחק ברויאר, נכדו וחניך בית מדרשו של הרב שמשון רפאל הירש מראשי 'אגודת ישראל' בגרמניה.
גורן חתר ודרש כל ימיו, נחרץ ועיקבי, ברעיון ובמעש, אל שילוב והתאמה בין חוקי התורה ומנהגי ישראל מדור לדור לבין חוקיה ואורחותיה של המדינה והצבא, בכוליות, בכוללניות ובהדדיות מלאה אלו כלפי אלו. משנתו הכוללנית והנחרצת שוחחה בתואם מעניין עם עקרון 'הממלכתיות' של דוד בן-גוריון, ועוררה עניין ותמיכה בשל מורכבותה, מחויבותה ונועזותה.
מחד-גיסא, היה הרב גורן חדשן ויוצר אשר גרס, כי עצם קיימותה של 'הריבונות היהודית מחייבת שידוד מערכות בחשיבה ההלכתית' עצמה; גורן סבר כי נוסחאותיה והיגדיה של ספרות ההלכה לדורותיה מן הראוי שתעבורנה רענון פורה, אל מול הבעיות הסבוכות וחסרות התקדים אשר יוצרות ריבונות וצבא, לאחר שנעדרו משולחנו של פוסק ההלכה כחיות ובועטות 'אלפיים שנות גלות'; ובמילותיו: 'מאז מלחמת בר-כוכבא... לא היו הלכות מלחמה וצבא וביטחון לאומי אקטואליים בחיי העם. קרוב לאלפיים שנה הופיעו בעיות אלו כ"הלכתא למשיחא". גם הלכות מלכים להרמב"ם, אין בהם כדי להורות ולקבוע אורח חיים לצבא ישראל בזמן הזה' (עמ' 127). הייתה זו גישה מהפכנית מאוד עבור למדן מובהק, שצמח בעולם הישיבות והאורתודוכסיה השמרני והמתגונן מרוח הפרצים של ההשכלה והחילון, וראה את עצמו בכל חייו ואורחותיו בשר מבשרו. גורן גם התנגד ליחידות של חיילים דתיים בלבד, הגם שהיה מודע וקשוב לקשיים הרבים המזומנים לחייל דתי ביחידה צבאית שרובה חילוני; וזכה על כך לתמיכתו ואהדתו של בן-גוריון.
מאידך-גיסא, וכפועל יוצא של הגישה הכולית, הכוללנית, עיצב גורן את דפוסיו ונהגיו ברוח המסורת וההלכה של צה"ל; ויצק במו ידיו את מחויבותו 'לאמץ אורח חיים הלכתי בתחומים מסוימים, כגון שבת וכשרות, אך גם בנושאים אחרים הקשורים לאפשרות לחיות בצבא על-פי אורח החיים הדתי; הוא גם הקים מערך פיקוח על אכיפת פקודות אלו וכן כתב פסקי הלכה רבים שיאפשרו את תפקודו התקין של הצבא על-פי ההלכה'; ואלו יצאו לאור בהוצאת מחלקת ההדרכה של הצבא.
מאמרו של אדרעי על הרב גורן, העזתו הרעיונית הדו-סטרית ופועלו הלכה למעשה, מאיר בבהירות מקטע משמעותי בשיח המתמשך בחברה הישראלית, בין המורשת והתרבות היהודית עתיקת היומין, לבין המוסדות והמסגרות החדשים שבנתה בשני יובלות.
