אין ספק שכדי לטפס במעלה המדרגות הפוליטיות יש צורך בכסף, בהרבה כסף. אפשר אף לומר שמי שאיננו מסוגל לגייס תרומות מן הקהל אותו הוא רוצה לייצג, איננו יכול להיות מייצג של הקהל הזה. בארצות הברית שהיא נושאת הדגל של הדמוקרטיה המודרנית והדוגמא הטובה ביותר להצלחת הדמוקרטיה כמערכת שלטון, מודדים את המתמודדים על-פי הקופה אותה הצליחו לגייס, כי רק דרך האמצעים הכספיים אפשר לעשות את הזינוק מן הקומץ של המתפקדים והפעילים הנאמנים אל הקהל הרחב. אלא שאת הכסף יש לגייס באופן גלוי, שקוף מתועד וממוסמך.
במשך שנים רבות קיבל בכיר הליכוד אהוד אולמרט שלמונים מגורמים שונים ומשונים. הכסף לא היה גלוי, לא שקוף, לא מתועד ולא ממוסמך. מה שקרוי כסף שחור. במשך שנים רבות הפעיל אהוד אולמרט את ההשפעה אותה קנה באמצעות השחיתות כדי לקדם את מקורביו ומעבירי השלמונים. אהוד אולמרט ניהל אורח חיים ראוותני ובזבזני, בניגוד משווע למנהיגי חרות המיתולוגיים, בגין ושמיר, והפך את הפוליטיקה מ-שרות לעם לקרדום לחפור בו. הליכוד תחת ההנהגה של הנסיכים כבר לא היה חרות, אלא הדוגמא לביטוי "וישמן ישורון ויבעט".
במה הוא בעט? בעם ישראל, בצדק ישראל ובארץ ישראל. השחיתות מחברת בין השמאל הפוסט ציוני הממומן על-ידי האיחוד האירופי המושחת ומחזיק במושכות מערכת המשפט והאקדמיה, לבין ה"ימין" המושחת שקיבל עליו את סדר-היום של השמאל, דהיינו חלוקת הארץ. ביחד הם ה"מרכז" המושחת שאין לו אידיאולוגיה, שאין לו אלוהים, שבועט בכל מה שקדוש ומקדש את נטישת הארץ.
בבחירות הקרובות תעמוד הברירה בפני הציבור. ה"מרכז" המושחת מול נאמני ארץ ישראל נקיי הכפיים. בחירה מחודשת בשחיתות תצדיק את כל התוצאות הצפויות: המשך ההתכנסות לתוך הגטו, והשמדת הגטו במתקפה מרוכזת של הג'יהאד.
