בשבעה באפריל, הלא הוא חודש האביב "ניסן", שעד לא מזמן היה החודש האהוב ביותר על ליבי ועל נפשי, מלאו חמש שנים למותה הטרגי, לא אומר בטרם עת, של בתי היקרה "סמר" ז"ל, אשר חייה נגדעו באיבם בהיותה רק בת שבע עשרה שנים. זה קרה לאחר מאבק קצר וחסר תוחלת של כשלושה חודשים במחלה ארורה, שלא הותירה סיכוי לעלמה שופעת מרץ וחדורת אופטימיות ואהבת חיים. הכול החל בתלונות על כאבים ומחושים קלים, ימים מספר לאחר יום הולדתה השבעה עשר, אותו חגגנו בחוג המשפחה ברוב הדר. ראינו בדבר תופעה חולפת, ולא היה מי מבני המשפחה, כולל אותי, שהעלה על דעתו ולו בחלומות הקודרים ביותר את הצרה העומדת להתרגש על המשפחה, ואשר בהגיעה עם היוודע דבר המחלה, נחתה על המשפחה כרעם ביום בהיר, טלטלה את הבית מארבע פינותיו ועמדה למוטט אותו.
הבשורה הייתה מרה וההלם היה עצום. אומנם בזכות כוח האמונה, ניסינו לאזור כוח ולעמוד איתנים לצידה במלחמת קיומה הגורלית. תמכנו, חיבקנו והתפללנו אך המשימה הייתה קשה, והצער היה גדול מנשוא. כל הזמן נענו בין תקווה לייאוש, עד שהמחלה האיומה הכריעה אותה, ופתחה בלבבותינו פצעים טריים שטרם הגלידו ועודם זבי דם, מאחר ובמותה של יקירתנו נסגר מעגל של שנת אבל שפקד את המשפחה, ואשר להשלמתו חסרו שבעה ימים, זה החל בפטירתה של אמי ז"ל בארבעה עשר באפריל שנה לפני, נמשך בפטירתו של אבי המנוח חמישה חודשים אחרי, ונשלם, כאמור, בקשה מכל ובמר ביותר...
את מותם של שני הוריי ז"ל, שנאספו אל בני עמם בשיבה טובה, כאבתי מאוד, והתעצבתי נורא אל ליבי, אך על עצמי אני יכול להעיד בצורה נחרצת, כי אין חד יותר ואין מר יותר מכאבו של אב שכול על אובדן בשר מבשרו ונתח מנפשו, איך לא כאשר בנים אמורים, כדרך הטבע, ללוות את הוריהם בדרכם האחרונה ולא הורים את בניהם. ואכן ככל שהימים, החודשים והשנים נוקפים, הכאב והצער רק מתחזקים, והגעגועים הולכים ומתעצמים, הולכים וגואים.
ליוויתי את בתי בימי מחלתה הקשים, רגע-רגע, דקה-דקה, שעה-שעה, עת שהתה לטיפול בבי"ח לילדים בעיר פתח-תקווה על שם "שניידר", הלא ילדה היא, ויאה לה להיות בחברתם של ילדים?!
חמש שנים חלפו מאז, אך בתוך נפשי ועל סלע ליבי עדיין חקוקים וחרותים זיכרונות וחוויות מאותם ימים מרים ואיומים, ועד עצם יום זה הם מלווים אותי ואינם מרפים ממני, ובטוחני כי ימשיכו ללוות אותי עד יומי האחרון. מדי פעם הם עולים וצפים מול עיניי כעל מסך צלול ובהיר, כאילו הדבר אירע רק תמול שלשום.
יותר מכל זכורים לי דבריה מלאי החכמה והטעם של ילדתי, שגילו לי עד כמה הייתי עיוור לקיומו של אוצר בלום כה קרוב אליי. זכורות לי היטב שאלותיה ותהיותיה, אשר חלחלו עד לשד עצמותיי, ולא אחת זכו לתשובות חמקניות ממני, או נשארו תלויות בחלל החדר ללא מענה. לא אשכח את התפילות ודברי התחינה שביטאה באותם לילות שדמו לנצח, ואשר התחלפו תכופות בשירי געגועים ופרידה. דבריה מעכו את נשמתי ושיריה המסו את ליבי, ושטפו את עיניי ופניי בדמעות חמות ושורפות אותן ניסיתי לשווא להסתיר מעיניה.
זכור לי לטוב ולשבח צוות הרופאים והאחיות הנהדר, שעשה את כל אשר לאל ידו לטפל, לתמוך ולחזק, והכול במסירות, בדבקות במטרה ובאנושיות מופלאה. חרותים בליבי ובנפשי ביקורי הקרובים, החברים והמכרים אשר באו לתמוך ולחזק, ואשר מילות העידוד שלהם חיזקו את רוחי החלושה, ובאו כשמן בלבבי.
זכורים לי כל המי ומי מעולם הספורט, הבידור, התקשורת, החינוך ועוד, אשר צבאו על שערי ביה"ח ועל מחלקותיו השונות, ובין השאר, פקדו את חדרה של בתי, איחלו החלמה, חיזקו והביעו כאב וצער על האי שופרא...
זכורים לי... היריעה תקצר מלהכיל את כל החוויות ואת כל הזיכרונות, על כן לא אלאה אתכם יותר בהעלאתם, אך לא אוותר על תיאור מציאות החיים החדשה שנתהוותה אל מול עיניי בביה"ח ואשר קסמה לי ונתחבבה על ליבי, למרות הסיטואציה הקשה והכואבת שהייתי נתון בה. מציאות חיים שונה ונבדלת מזו הקיימת מחוצה לו, מציאות בה מדברים ועושים מתוך רצון כן ואהבה כבירה, מציאות בה נופלות כל המחיצות בין גזע לגזע ובין דם לדם, מציאות שכולה אהדה, תמיכה, הזדהות, ושותפות בגורל. כאן ב"אי הסבל הזה" נברא מחדש האדם בצלמו של אלוהים, כאן אדם חבר לאחיו האדם, ולכולם יש אויב משותף, אחד ויחיד- המחלה הארורה.
המקום דמה בעיניי לקודש הקודשים, רק לאהבה, לרחמים ולחיבה נפתחים שעריו הסגורים, בין קודש לטומאה הם מפרידים. שנאה, משטמה ועוינות אך אל מפתנו הן מגיעות, ואחר הן נסוגות לאחור מבועתות, נכלמות ומובסות...לא אחת הביאה אותי מציאות זו לידי הרהורים אודות המתרחש בעולמנו בכלל ובסביבת חיינו בפרט, כמו באותו יום בו ישבתי על כורסה בסמוך למיטת חוליה של בתי, שהייתה שקועה בשינה כפויה לאחר יום בדיקות ארוך ומתיש, כאשר על כורסה בסמוך נמנמה אשתי ומפניה העגמומיים ניבטו קורי חלום רע... זה קרה כאשר על ביה"ח ירדה שלווה של שעת אחה"צ ולנגד עיני נשקף כמו בסרט נע עולם שסוע, ולמוד סבל. עולם בו אדם לאדם זאב, ועם לעם צורר ואויב, עולם בו קול הרשע מהדהד וחוגג והקול השפוי נאלם ונעלם... ועד כמה היו הרהורים אלה מוחשיים ומחוייבי המציאות, כאשר על מסך הטלוויזיה ממול ריצדו בשידור חי תמונות הזוועה מערי עירק המופגזות באלפי טונות של אש וגופרית ע"י מטוסי ארה"ב ובנות בריתה והכול במלחמה של חינם...
תהיתי מדוע לא תהווה מציאות החיים המיוחדת שנתהוותה בביה"ח נר לרגליהם של נוטלי ההכרעות בעולמנו זה, ומדוע לא יאמצו מודל חיים זה, ובכך יימצא מזור לכל תחלואיו, ויקיץ הקץ על סבלו ועל ייסוריו.
לפתע קמה לה המולה במסדרונות המחלקה, שהפרה את השלווה שדבקה במקום, והעירה ישנים. אנשים התרוצצו בין חדרי האשפוז, וגם אלינו הם הגיעו, היו אלה שחקנים וחברי הנהלה של קבוצת הכדורגל "בני יהודה" מליגת העל, קבוצה שנלחמה אז, ממש כמו בעצם ימים אלה, על הישארותה בליגה. הם באו לקיים מצוות ביקור חולים בתקווה שמטבעות החסד, שיושיטו להם חולים מוכי גורל הם ובני משפחותיהם המיוסרים, יעזרו להם במלחמת הישרדותם. הם חייכו לעבר חולים ובני משפחה, ובתוכם גם אנחנו, הביעו איחולי החלמה וחילקו ביד נדיבה גלידות ודברי מתיקה, ובהיפרדם דאגו להודיע כי מאמן הקבוצה, אלי אוחנה, ייכנס עוד מעט לחדר כדי לאחל ולחזק.
התכונה וההתרגשות בחדר היו עצומות, והן לא פסחו גם עלינו, איך לא, -כאשר לא בכל יום מזדמן לך לפגוש פנים אל פנים כוכב, שנחשב במשך שנים רבות לשם דבר בכדורגל הישראלי. הוא היה הכוכב בקבוצת הכדורגל, שבה שיחק ושהינה עד עצם יום זה בעלת הקהל הפנטי הגדול ביותר והידוע, למרבה הצער, בשנאת החינם שלו לערבים. הוא התבלט בקבוצתו ובנבחרת ישראל בה שיחק שנים רבות על שאר חבריו, ומשך עליו את עיניהם של בכירי המאמנים, שכולם חפצו ביקרו. לא לפני זמן רב הוא פרש משדה המשחק ונחטף חיש מהר לתחום האימון, ונחשב למאמן צעיר ומבטיח.
לאחר ציפייה קצרה הוא הופיע בפתח החדר, ומבלי לברך לשלום ניגש הישר אל המיטה הראשונה בה שכבה חולה ודוויה ילדה יהודייה בת שבע, ילדה חיננית, שליבי נצבט מכאב לא פחות מזה שכאבתי על בתי למראה פניה החולניים. בחרדת קודש הוא כרע ברך ליד מיטת חולייה, רכן לעברה וניהל איתה בקול חרישי שיחת נפש ממושכת, החליק על ראשה ואיחל החלמה, כך הוא עשה בעוברו למיטה השנייה בה שכבה עוד ילדה מיוסרת בת אותו גיל וגם בת אותו...., כשאנו ממתינים בדריכות להגיעו אלינו בפינת החדר סמוך לחלון המשקיף מהקומה השביעית של ביה"ח על פאתיה המזרחיים של העיר תל אביב. השמש נטתה אז לשקוע ופניה החיוורים נטעו בליבי תחושות מעורבות... וראו זה פלא! המאמן הנערץ קם ומבלי להעיף מבט לעברנו הסתובב ופנה לדרכו בצעדי גאון.
דממה והלם השתררו בחדר, תחושת תעוקה ומחנק אחזו בי, ומחשבות איומות התרוצצו במוחי, עמדתי תקוע כמאובן במקומי והבטתי במבטים סהרוריים אחר הפמלייה הצוהלת ומלאת הסיפוק, שצעדה אחרי מאמנה-מהרסה. בתוך לבי ידוע ידעתי כי קבוצה זו כבר ירדה ליגה, עם מאמן כזה שאיבד צלם אנוש וירד לשפל המדרגה היא לא תשרוד את מלחמת קיומה, ולבטח היא תצנח ותתרסק, הואיל ומלחמה שורדים תחת שרביטו של מנהיג - אדם שאנושיות היא לחם מחייתו, והלז אינו מסוגל ואינו ראוי להיות בתור שכזה.
הבטתי לעבר מושבה של בתי, פניה היו קפואים והפיקו הבעת תמיהה והלם, ומעיניה ניבטו סימני שאלה: למה ועל מה?!
אצתי לעברה ואימצתי אותה חזק אל ליבי, כאילו רציתי להגן עליה מפני אותה מציאות חיים אכזרית, שלראשונה היא נחשפת לה, מציאות חיים שחשבתי לתומי, כי לעולם לא תחדור אל מקום חסין זה, אך הנה היא מרימה את ראשה ומתגנבת אל קודש הקודשים באצטלה של התחסדות וקיום מצווה, כשהיא מטפטפת ארס ורעל, ומאיימת לכלות את האהבה, את התום ואת הטוהר שמילאו את פינותיו.
שבועיים לאחר מכן נפטרה בתי, אלוהים לקח את נשמתה בנשיקה. עמדתי לצידה כשכף ידה הרכה נתונה בכף ידי, הבטתי אל פניה, הם היו קורנים וזוהרים, עיניה הפקוחות למחיצה נצצו, בהן השתקף זיוו של חודש ניסן, אך מהן לא הרפו אותם סימני שאלה: למה ועל מה?
בטוחני כי היא מצויה כעת ברקיע השביעי, בחברתם של מלאכים וצדיקים, מביטה בחמלה על עולמנו המיוסר ומאחלת לשוכניו ישועה וגאולה. ואותו איש עלוב עדיין מדשדש בתחתית הליגה, מנהל, תרתי משמע, מאבקי הישרדות אבודים, סופג מטר של קללות ויריקות מדי שבוע, כי כך יאה לאיש כמוהו, שלעולם לא יתעלה למדרגת בני אנוש, אשר בצלם אלוהים נבראו, לעולם, לעולם, לעולם....!